בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: נוף תנומתי  
 
 
תרבות נענע

יום בהיר אחד, התעורר עודד זידל מתרדמת אמנותית ממושכת, וגילה שאם לא יצייר, קרוב לוודאי שישתגע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ושוב פעם, קמו חמישה עשר אנשים ונשים (ציירים, פסלים וצלמים ירושלמים + חצי תל אביבי וקיבוצניק אחד) ביום חורפי אחד והחליטו לעשות מעשה בלתי רגיל - להקים יחד מקום חדש לאמנות במרכז ירושלים. שכרו דירה ברחוב אגריפס 12, ניקו, שיפצו, צבעו במו ידיהם, בכספם, כדי שהמקום יהיה כולו שלהם, בית קטן ולבן בבירה.

הכוונות ידועות מראש - ללא גורמים מתווכים, הישר מהסטודיו המלוכלך אל התצוגה, חבר מביא חבר, עזרה הדדית, ללא שוק או טעם מסוים של בעל גלריה או אוצר, הדברות וכבוד הדדי "שיתנו ביטוי לאופטימיות וליצירה בירושלים", כפי שנכתב בדף הגלריה. בכל סלע ואבן בחומות הגבוהות צרובות אופטימיות ועיקשות, תכונות הכרחיות-ירושלמיות כדי לשרוד את הפורענות הקרובה, החום המעיק, השכינה והשינוי המתמיד. עודד זידל, חבר גלריה אגריפס 12, הוא התגלמותה הגשמית של רוח ההישרדות ושל היכולת הירושלמית להמציא את עצמה כל פעם מחדש – לאחר שישן תנומה ארוכה וחלם על מנהל עסקים, התעורר זידל (כבר לא ילד) בבהלה וגילה שעליו לצייר ויהי מה, ויהי אור. ישבנו לקשקש לכבוד התערוכה החדשה באגריפס 12 (בעזרת השם) בשבת הבאה בירושלים.
 
 
עודד זידל, מי אתה?
"לאחר שסיימתי בצלאל במחלקה לעיצוב גרפי עבדתי כמעצב, אולם בגלל ציפיות לבטא את עצמי יותר במקצוע, פרשתי לאחר ארבע שנים והפסקתי לחלוטין להתעסק בכל מה שקשור לאמנות ויזואלית. למדתי תואר שני במנהל עסקים וכיום אני מתפרנס ממשהו שאין לו קשר לעולם האמנות, עסק משפחתי. אמנם הייתי מקורב לאמנות כל השנים דרך החברים ואשתי לנה היא ציירת, אבל ממש לא עסקתי בזה. לפני שנתיים בערך הגעתי למסקנה שאני חייב שתהיה לי תערוכה, שאני חייב לצייר כי יש לי מה להגיד."

מה קרה בדיוק?
"בפתיחת תערוכת יחיד של אשתי לפני שנתיים ניגשו אלי, ואני לא מגזים, יותר מ-15 אנשים כדי לשאול אותי "מתי כבר נראה את התערוכה שלך??", "בקרוב", שמעתי את עצמי עונה להם. חזרתי הביתה והגעתי למסקנה שזהו זה. מאז ועד היום אני מאוד עקבי, כמעט כל סופשבוע אני מפנה לעצמי נתח נכבד של זמן כדי לצייר ויש לפחות יום באמצע השבוע שבו אני חוזר מוקדם יחסית מהעבודה ומצייר לתוך הלילה."
 
 
אמרת לפני זה שיש לך מה יש לך להגיד, ספר בבקשה.
"לציור שלי אין מסר מוגדר מראש. כשאני מצלם את מושאי הציור - נופים, אתרי בניה, אתרי תעשייה - אני מצלם בצורה די תמימה, מבלי לחשוב על המסר שהדימויים מייצגים. אני מדפיס אותם על נייר פשוט, ככה שבדרך הם כבר מאבדים משהו מהמקור, ועושה סלקציה. תמיד יש ערמת צילומים מפוזרת על השולחן. לפעמים אני משתמש בקומפוזיציה שנוצרה על ידי המצלמה כפי שהיא, כבסיס לציור, לפעמים אני בונה אותה מחדש. תהליך העבודה שלי הוא די טכני בסך הכל, ולא קשור להשראה או מצב רוח מסוים. יש אנשים שעושים אמנות מתוך דיכאון קיומי, או שמחה גדולה, לי יש בדרך כלל תכנית עבודה בראש."

ובכל זאת, מה יש לך להגיד?
"הצורה המסוימת בה אני רואה את המציאות היא אחרת משל אחרים."
 
 
 
למה אמנות? למה לא לבזבז את הזמן בלעזור לעולם למשל, להצטרף לגרין פיס, להפגין נגד קסטרו בעד החיות?
"אני מאמין שיש לי משהו להגיד על ציור נוף שלא נאמר לפני. אני מנסה לעבור פנימה מתוך המציאות הסתמית והאוביקטיבית, לתרגם את מה שקורה בחוץ לאיזושהי מציאות פנימית שלי. אין עוד מישהו שעשה את זה בצורה שלי וחשוב לי להוציא את זה החוצה."

להפגין נגד קסטרו בעד החיות?
"חלק מהעבודות נמצא בדיאלוג עם ציור של ציירים אחרים, אבל מקורות ההשראה שלי הם גם קומיקס, קולנוע, מוזיקת ג'אז, מחול ואומנויות לחימה - פעילויות אנושיות שבהן ההתבוננות הפנימית הופכת לתנועה בחלל. אני חוזר כמה פעמים לצייר את אותו ציור ואורב לדבר הבלתי צפוי הזה שקורה בכל ניסיון. אני לא יודע בדיוק מה אני מחפש, תמיד יש הפתעות."

נדמה שהעבודות שלך, כמו של רבים טובים אחרים, כלל לא מנסות לעבור את סף האמנות, ולנגוע נניח ברצון לשינוי, בפוליטיקה?
"אני שואף אך ורק לבטא את עצמי, ואם הצלחתי להעביר חלק מהחוויה שלי אל הצופה, אולי שיניתי משהו."
 
 
זה לא אגואיסטי, סוליפסיסטי?
"אני כבר אחרי השלב הזה, ובדיוק להפך: הציור הוא חלק מהטיפול שלי בעצמי, כשההתבוננות פנימה מתחדדת, מתחדדת גם ההתבוננות כלפי חוץ. אני מרגיש שהתפקוד שלי מחוץ לסטודיו משתפר והאינטואיציות גם בתחומים אחרים נעשות מדויקות יותר."

התחלת, או שבת לצייר בגיל די מאוחר יחסית.
"עד תחילת שנות ה-30 שלי, חשבתי שזה הכיוון שלי בחיים. עשיתי הפסקה של 14 שנה שעשתה משהו מאוד טוב, כי חזרתי מכיוון אחר לגמרי. אני לא מתחרה באף אחד, הדבר החשוב לי הוא לא להוציא את הדברים החוצה, אלא לעשות אותם. ציירתי, הרווחתי."

מרוויחים משהו מירושלים?
"העיר הולכת ומתחרדת. הפיגוע בקפה הילל בעמק רפאים היה ממש כמה דקות מהבית שלי. נהגתי לשבת שם עם בתי די בקביעות. זו לא צורת חיים שמעודדת במיוחד עיסוק באמנות, ויוצא שזו מין פעילות אבסורדית בסביבה שכזאת. מצד שני זה יכול להיות דווקא דבר שעוזר, מין אקט של חופש שעוזר לשמור על השפיות. אני מגדיר לעצמי איזושהי טריטוריה בה רק אני מחליט על מה שיהיה, זה משנה את הנשמה ואני תקווה שזה מקרין בצורה חיובית גם על הסביבה."
 
 
בניגוד לתל אביב, ניו-יורק או ברלין, יש לפי דעתי אמנות שאפשר לקרוא אותה כירושלמית, יש כזאת באגריפס?
"אני לא מכיר את כל מה שחברי הקבוצה האחרים עושים, אבל ברור שהסביבה מחלחלת לתוך העבודות. לא מזמן הוצג בגלריה סרט וידאו, מקסים לדעתי, של ג'ואל קנטור, שהנושא שלו היה סינדרום ירושלים. הוא גם הציג לפני יותר משנה בתערוכה שתיעדה אנשים בתחנות אוטובוס בירושלים, ודרך המבט במציאות היומיומית, ניתן היה לחוש את החרדה מהפיגוע הבא. אני לא חושב שאפשר לעשות עבודות כאלה ברעננה או ברמת אביב ג'."

מה אתה אוהב לעשות?
"טיולים ארוכים ברגל עם הבת שלי, קארטה כבר יותר מעשר שנים, האזנה למוזיקה, בעיקר ג'אז."

מה היית לוקח לאי בודד?
"מצלמה, אם הייתה חנות לצילום כדי לפתח את מה שצילמתי."

עודד זידל ממליץ:
לחיזוק הנפש כל התקליטים של סקסופוניסט הג'אז האגדי צ'ארלס ללויד.
לחיזוק הגוף מרק קובה חמוסטה (לבן) הכי טוב במזרח התיכון, במסעדת מורדוך ברחוב אגריפס.

תערוכת היחיד של עודד זידל "ציורנוף" מוצגת באגריפס 12 – גלריה שיתופית, ירושלים. פתיחה בשבת 1.10 שעה 12:00
חברי הקבוצה האחרים: ורד אביב, יעקב אלוני, ימימה ארגז, דבורית בן-שאול, יוסי גלנטי, מרב דביש בן-משה, מיכאל לב-טוב, דורון ליבנה, יעל לפק, אורנה מילוא, עינת עריף-גלנטי, ג'ואל קנטור, סידון רוטנברג, אורי שכנר, אורי כץ בו"פ.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by