בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מונולוגים מהקבינה  
 
 מתוך אתר הסדרה    
 
לילך וולך

'וידויים מהמונית' מספקת את יצר המציצנות כמו שאף תוכנית ראליטי לא הצליחה לעשות. לילך וולך משבחת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הסיטואציה בטח לא זרה לכם – אתם בסך הכל מנסים להגיע לאופרה (כן, ממש, אולי מגדל האופרה) בזמן. אתם מדדים בנעליים הטובות שלכם וכמעט נהרגים בניסיון להשיג אחת מהמוניות, שכמובן צופרות לכם בעשרות כשסתם החלטתם ללכת קצת ברגל, אבל לעולם לא יהיו שם כשבאמת תרצו לעלות עליהן.

אחרי שוידאתם שהיא מוכנה לקחת אתכם, שהיא שייכת לתחנה מוכרת ולא נחטפתם במקרה, שהנהג הפעיל מונה ולא רימה אתכם בתירוץ השחוק "בדיוק התקלקל, 70 שקל זה בסדר?" – אחרי כל התלאות הללו, הכיף רק מתחיל: "אז מה, את מהאזור?". אם התפתיתם לענות, אתם כבר על רכבת ההרים של חדר החקירות הנייד של 'הקסטל'. תוך כמה רגעים, אלא אם כן אתם יותר אסרטיביים ממני, תעברו מהר על קורות החיים שלכם ותתפנו לעסוק בדברים החשובים יותר – "אז מתי ילד? בת כמה אמרת שאת?" או לחלופין – "וחתונה? לא חבל, בחורה כל כך נחמדה?".

'וידויים מהמונית', היא תוכנית ותיקה (מאז 1995) אך אפקטיבית לעילא, והקונספט הוא פשוט עד גיחוך. במונית ניו-יורקית מותקנות שש מצלמות זעירות, אותה מסיע נהג או נהגת שמדובב את הנוסעים שלו לאותה נסיעה קצרה. נשמע לכם משעמם? תחשבו שנית. המונולוגים והדיאלוגים שמספקים אותם נוסעים, הם אותם חומרים שבשבילם תסריטאים מקיזים דם. אותם נוסעים אגב, מספקים את הסחורה ללא ידיעה שמצלמים אותם, ורק ממש לפני שהם יורדים, מספר להם הנהג המדובב שהם צולמו ומבקש מהם לחתום על טופס ויתור סודיות.

הסיטואציה הכפויה של שני זרים, או יותר, במרחב פיזי מצומצם עד גיחוך, יוצרת אינטימיות אינסטנט, והידיעה שהאינטימיות היא בת חלוף ומוגבלת בזמן גורמת, כך מסתבר, לאנשים לא מעטים לפתוח את כל מה שאצור בליבם. לפעמים נראה כאילו עלו על המונית רק בשביל לדבר עם מישהו ופעמים אחרות הם המומים מהמעבר התודעתי החד בין זה שבחוץ לזה שבמרחב הקטן של המונית.

המעניין בפורמט הטלוויזיוני של התוכנית, זה שהוא מצליח להלך בין הטיפות הכבדות והחומציות של הריאליטי ותוכניות המצלמה הנסתרת ולצאת באלגנטיות - אין כאן שום ניסיון להפיל בפח, או לעשות מניפולציות על הנוסעים במטרה שיספקו את הלכלוך. לא מתבצעת יותר מדינמיקה פשוטה של דיבוב, שהיא לא אגרסיבית במיוחד או חטטנית בצורה יוצאת דופן. ועדיין הטקסטים החושפניים, המיזמוזים הפרועים והוידויים המודחקים, זורמים כמו מברז פתוח.

מציצני, מרתק ואף פעם לא ממצה את עצמו. הטקסטים הטבעיים והלא מחושבים מראש, מייצרים את הטוק-שואו הכי אמיתי וכן שהטלוויזיה יכולה להציע היום, ואת הדמויות הכי מרתקות שהחיים מייצרים.


בקטנה
* אחרי שיאיר לפיד הסביר באופן כל כך משכנע למה כדאי לתרום לארגון 'לתת', אפשר לשכור אותו שיסביר למנהל הבנק שלנו למה הגיוני לגמרי שאנחנו באוברדראפט?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by