בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הקושי הבלתי נסבל של הקיום 
 
 ענת גורן (צילום: יוסי צבקר)   
 
לילך וולך

עם כל מה שקורה במדינתנו הקטנה כמעט והספקנו לשכוח את ההתנתקות. בסרט "ג'ובניקים: משימה של פעם בחיים" ענת גורן מזכירה לנו את הטרגדיה של הקיום הארצישראלי שלנו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שרשרת המזון הישראלית–צבאית, ממקמת את הג'ובניקים בתחתית הקיום המיליטנטי. אגב, מה שנשמע לכם לגמרי הגיוני ומבוסס, הוא ג'יבריש מוחלט בכל מדינה מחוץ לגבולות הארץ. לפי החלוקה מקדשת הכוחניות הזו, ניתנה הכותרת הלא מוצלחת לסרט דוקומנטרי חשוב – "ג'ובניקים: משימה של פעם בחיים".

במדינתנו הקטנה בה שערורייה רודפת שערורייה, השחיתות חוגגת על בסיס יומי, והפיגוע הבא רובץ כל הזמן בפתח, נדמה שכבר עבר זמן רב מאז ההתנתקות. למרות שברור לחלוטין שגם מה שלא נמצא באג'נדה החדשותית היומית מוסיף להדהד וליצור גלים, העובדה שמיקי ויעקב לא מדברים על זה, עדיין לא מעלימה את הנושא.

הסרט של ענת גורן, שניסה לצאת מגבולות העשייה החדשותית היומית ולהיות יותר ציפי ברנד מאשר אהוד יערי, הצליח במשימה רוב הזמן, בעיקר בזכות מה שסיפקה המציאות ופחות בגלל תישאול מדוקדק או יצירתיות יתרה. בתוך הדמויות שצולמו בסרט, השתקף הדיוקן הטרגי–קומי שלנו – אידאליסטים, מותשים, משתטים, שבוזים, קרועים ואתם מוזמנים להשלים את החסר.

הטרגדיה היא שאנו מתייחסים אל האנשים שאמונותיהם דומות לשלנו כחברים, ואל אלו שאמונותיהם שונות כאויבים. מה אמור לעשות עם אחד שחלוק באמונותיו? אמונה, אגב, היא לא רק דת, יהיה פשטני לפטור זאת בכך. אמונה היא גם האמונה בדמוקרטיה, בזכויות אדם, ביחס לאדמה, ועוד כל הדברים שהפרידו מאות בשנים את העם היהודי מעמים אחרים. והרי זה פלא, המאה ה-21 הגיעה, ולא רק שלא השכלנו לפתור את הבעיות שמחוץ לבית, אלא הגדלנו עשות וייבאנו אותן פנימה, הישר אל תוך המתחם האזרחי, בו הנשק אינו לגיטימי, אבל המניפולציות דווקא כן.

מעייף לדבר על הדברים שכבר נטחנו עד דק על-ידי חברות החדשות הצמאות. אנחנו כבר בוגרי עדן נתן-זאדה ורק מעט דברים כבר יזעזעו את נפשנו המתקשחת. ובכל זאת, בצפייה מחדש במראות בפרספקטיבה קצרצרה, כמעט חסרת פרספקטיבה, עדיין לא יאמנו המראות, התחושות, המשפטים המכוערים שנזרקו ועוד יזרקו – כבר שמענו "רוצחים" ו"נאצים", שמענו במקביל "רק שלא ניפרד" ולבסוף הכל הפך לבליל של סיסמאות חלולות.

אין שום מסקנות חדשות מצפייה בסרט זה; אולי הוא הוקרן מוקדם מדי ואולי לעולם לא יהיו מסקנות, חוץ מהעובדה שממשלות ישראל יצרו מצבים אומללים ועשו טעויות עצומות שלא תוקנו בזמן ועקב כך כולם משלמים את המחיר. בלי הפרדה בין שחור ללבן, ימין ושמאל – מכל זווית אפשרית מדובר בטרגדיה.

ובכל זאת, בסופו של דבר, גם אם רק דבר אחד ישאר איתי מהסרט הזה, יהיה זה המונולוג הקצר וחסר הרגשנות של רס"ב יחיאל שמו, אדם מבוגר, ישראלי בכל רמ"ח אבריו ששניים מבניו חזרו בתשובה והוא מלא בכעס על מה שהוא מכנה שטיפת המוח שעברו. אל מול התפקיד שהוא ממלא – כניסה אל בתי המתנחלים ופינויים, הוא נשאל מה לדעתו מרגיש כרגע הבן שלו כלפיו – ושמו עונה שהוא ודאי מתבייש בו.

אם הבאנו את עצמנו למצב שבגלל החלטות פוליטיות ומדיניות, בן יתבייש באביו, זה לא חשוב אם נגדיר את הטעות כפינוי או כהתנחלות – זו ולא אחרת היא הטרגדיה האמיתית של הקיום הארצישראלי שלנו.
________________________________________________________________
הסרט "ג'ובניקים: משימה של פעם בחיים" שודר ביום ד', 28.9, בשעה 21:40 בערוץ 10.

בקטנה
* "מייק אפ למראה מאוהב"???
מה הלאה, שפתון p.m.s, ופודרה משחק מקדים? אנחנו באמת נראות לכם עד כדי כך אהבלות?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by