בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מרגישים אבודים? בצדק! 

מרגישים אבודים? בצדק!

 
 
אורי גושן

אורי גושן צפה בפרק הסיום של הסדרה 'אבודים', והרגיש ש"אבדו" עליו בעיניים. למישהו באמת אכפת מה יקרה בעונה השניה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החבורה בדרך לפתח המסתורי
 החבורה בדרך לפתח המסתורי   
אולי היא היתה הזוכה הגדולה בתחרות פרסי ה"אמי" וגרפה את תואר סדרת הדרמה הטובה ביותר (וגם את פרס הבימוי, הליהוק, העריכה, הפסקול, והאפקטים המיוחדים), אבל אותי זה לא קונה. מבחינתי, המלך הוא עירום. כי כשצפיתי אמש בפרק הסיום הכפול של הסדרה, לא יכולתי שלא להרגיש כמו כלב, שבמשך 24 פרקים ביקשו ממנו לעמוד על שתי רגליו האחוריות עבור עצם מסכנה, ובסופו של דבר החליטו לתת לו את עטיפת הניילון המרשרשת.

הפרק הראשון של העונה, שללא ספק היה אחד מההפקות הטלוויזיוניות הטובות שנראו על המסך הקטן (ואפילו הגדול) בשנים האחרונות, היה כל אשר נדרש כדי לשבות אותנו הצופים, בקסם הסדרה. אבל זו בדיוק הבעיה: הפכנו להיות שבויים בעל כורחנו. מהשניה שג'ק (מת'יו פוקס) פקח את עיניו לראשונה - האקשן, האנדנרלין, המתח והמסתורין שאפפו את הפרק הראשון, נחקקו במוחנו וגרמו לנו לחשוב שאולי, רק אולי – הפרק הבא יהיה זהה.
 
מפליגים לעבר החופש. או שלא?
 מפליגים לעבר החופש. או שלא?   
אבל לא. במקום לתת לנו קצה של חוט ולספק לנו הצצה חטופה לגבי ההתרחשויות המוזרות על האי, קיבלנו בכל פרק מנה גדושה של טלנובלה בערבון מוגבל. ההוא נרקומן שמנסה להיגמל, ההיא מסתירה סוד מבעלה אשר מתכחש אליה עקב כך, לזה יש משקעים בגלל אביו וזו בכלל מחפשת מטוס צעצוע של איזו ביצת הפתעה. יתרה מכך, ממש כמו שיטת העינויים של סעיד העיראקי (נאיווין אנדרוז), הצליחו ב'אבודים' להחדיר לנו בין הציפורניים שבבי מידע שדווקא כן טיפחו בנו תקוות: מהם אותם מספרים מסתוריים, הפשע הנורא שבגינו נלכדה קייט ( אוונג'לין ליילי), היכולות העל טבעיות של הילד וולט (מלקום דיוויד קלי) והפתח המסתורי שאף אחד להצליח לפתוח. אך כגודל התקוות, גודל האכזבות.

בשני הפרקים האחרונים של העונה, לא קיבלנו תשובה על אף אחת מהשאלות הגדולות שנשאלו במהלך העונה כולה. מה שכן קיבלנו, היה אי המוקף בים של קלישאות. הפלאשבקים המוכרים שרק בזכותם הסדרה כל כך הצליחה, גרמו לנו להבין ששם הסדרה 'אבודים' הוא לא רק פגם חמור ביכולת הניווט של הדמויות או מחסור זמני במכשיר GPS. 'אבודים' מייצגת את המצב הנפשי בו הן היו שרויות לפני שהגיעו לאי, שבדרך זו או אחרת – גאל אותן מייסורן.
 

זהירות! ספויילר לפניכם

למשל, אם בפלאשבק צפינו בג'ין (דניאל דאו קים) שהיה משועבד לעבודתו אצל אביה של אישתו סאן (סון קוואן), הרי שמיד עברנו לתמונתו של ג'ין כשהוא חופשי ומאושר, מפליג על הרפסודה לעבר החופש. אם מייקל (הארולד פריניו) בקושי תקשר עם הבן שזה עתה הכיר, הרי שעל הרפסודה הם חווים את קשר האב-בן שמעולם לא היה להם. יותר קלישאתי מזה? בחייכם.

אז נכון שאם היינו מגלים את כל התשובות לכל השאלות, ספק אם היה טעם בעונה נוספת. ונכון שפיצוץ הרפסודה, חטיפת הילד ופתיחת הצוהר המסתורי בפרק האחרון סיקרנו אותנו עוד יותר – אבל בחייאת, 24 פרקים שאנחנו בתנוחת "ארצה", אולי תזרקו לנו כבר את העצם המזורגגת?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by