בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מקלטור: פרק ראשון 
 
 מקלטור (עטיפת הספר)   
 
תרבות נענע

הפרק הראשון מתוך 'מקלטור', ספרו החדש של יוסי סוכרי אודות אדם שמואס בשחיתות הפושה בישראל, ויורד למקלט מטאפורי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

הולדתו של המִקלט

המחוגים בשעון הקיר שבביתי לא נעו קדימה ולא נסוגו אחור. הם גם לא נותרו על מקומם. הם טבעו בהדרגה בלוח השחור עד שנבלעו בו לחלוטין. מעולם לא דייקו יותר. הזמן היה אפל יותר מהאופל עצמו. חשוך יותר מעלטת צלמוות. ירדתי למקלט. רק בתוכו הצלחתי להסתתר משיניה החדות. התיישבתי בכורסת העור האדומה וניסיתי לשאוף כל מילימטר מעוקב מהאוויר. ככל שריאותי התמלאו, כך נמלאתי גאווה גדולה יותר. באותן השניות לא לקחתי ממנה אפילו את האוויר שלה. המקלט היה מחוץ לתחום השיפוט שלה. מעמדו היה כשל שגרירות זרה. לא בקלות עיצבתי אותו כך. לא בקלות גוננתי עליו מפני הרוח שלה. על תקרתו תליתי דגלים של תנועות בינלאומיות בלתי תלויות. על הקומפקט דיסק שהכנסתי לתוכו אסרתי להשמיע שירי מלחמה. בספרים שקראתי בתוכו לא היו משפטים בעלי גוון לאומני.

לא תמיד נכנסתי אליו בגלל מוות של ילדים, מוות שהזינו היטב ידיה של המדינה, אך כך עשיתי עכשיו, שעה ששמעתי על מותה של חיילת בת שמונה עשרה במחסום ארז. לעתים נכנסתי לתוכו פשוט כאשר רציתי למחוק יום מחיי שהיה מוכתם באירועים ממלכתיים. לא תמיד מיהר המקלט לבצע את הפעולה הזו עבורי. המציאות הישראלית הקשתה עליו עד מאוד. לאחר ששמעתי, למשל, במשך כל יום הזיכרון לשואה ולגבורה את קולה של המדינה, הפסקתי לחוש כאדם. לאחר שכפתה עלי את נשיקותיה הרוויות ברוק היסטורי הרגשתי שאני עצמי אינני אלא אנדרטה של היום הזה, שכל מהותי מתמצית בקליטת עשן העבר, זה שתפקידו לטשטש את ראיית ההווה בעיני. אבל קשה ככל שהייתה תלישת יום כזה מיומן חיי, עדיין הייתה כאין וכאפס לעומת פעולות אחרות שתבעתי מהמקלט.

כך היה למשל כאשר ביקשתי ממנו סתם להזכיר לי את עצמי. כאשר כל רצוני הסתכם בניסיון להציץ הצצה חטופה אל תוך האני הקודם שלי, זה שעדיין לא נוקב ככברה על ידי אינסוף שידורי טלוויזיה מרככי מוחות, זה שעדיין לא שקע עד צוואר באדמה הבוגדנית של הארץ הזו.

המחשבה על הקמת המקלט נרקמה בתוכי למן הרגע בו החלה מחלחלת בי התחושה שאין בכוחי לחיות במדינה, אבל גם אין בכוחי להגר ממנה. במשך שנים התייחסתי אל המחשבה הזאת כאל בת חורגת. ראיתי את עצמי כמי שנכפה עליו להיות ההורה שלה. היא מצידה מעולם לא השלימה עם המעמד הזה. היא עשתה כל מאמץ כדי להתחזות לאחותן הביולוגית של מחשבותי האחרות. כל אימת שהרהרתי בה מרחוק, כבמחשבה של מישהו אחר, היא השתקעה במוחי ביתר שאת, מזכירה לי את אחריותי הישירה כלפיה. כבר בפגישה הראשונה בינינו נוצר הדפוס הזה, עוד במהלך טיסתי בחזרה לישראל מביקור ראשון בחו"ל. הזיתי שהמטוס נשאר לעד בחלל, בין המרחב האווירי האנגלי לבין זה הישראלי. לונדון כבשה את ליבי, אבל ברגע שדימיתי את עצמי כמי שחי בה, היא נסוגה ממנו באחת.

ריג'נט פארק והייד פארק לא היו עוד שטחי מרעה נפלאים לנפשותיהם של תושבי לונדון אלא מרחבים אינסופיים שממחישים לכל תושב ירוק שלה את הבדידות שעתידה להיות מנת חלקו. המוניות האנגליות לא דמו עוד לצעצועי לֶגו שהיד אינה פוסקת מללטפן, אלא היו אלה תאי מעצר ניידים שבהם כלואים הלונדונים בניסיון מתיש לשמר את רמת חייהם. סטמפורד ברידג', וויט הארט ליין והייבורי לא היו עוד מגרשי כדורגל שמספקים חוויות כמעט דתיות, אלא המקומות היחידים שאליהם מתירה העיר לתושביה הזרים להימלט למשך תשעים דקות מפני עליבותם. לפתע פרשה בפני ישראל שטיח אדום, אבל עד מהרה התברר כי היא לא הצליחה לטשטש את העובדה שהוא ארוג מדם. לא הצלחתי לייצב את ההזיה בדבר שהיה נצחית בחלל.

רוחות עזות שהרעידו את המטוס טלטלו אותה, פניהם החיוורות של הדיילות והדיילים מגוהצי המדים תבעו ממנה לצאת, הרעד הקל שהשתחל לקולו הסמכותי של הקברניט פקד עליה לנטוש, קריאות הבהלה של הנוסעים גרמו לה להימלט על נפשה. השתוקקתי להיות כבר על הקרקע. על קרקע כלשהי. לאחר שהמטוס שב לתנוחתו הרגילה, כבר כמהתי לנחיתה. פתאום הייתה עבורי ישראל עיר מקלט. זה היה מוזר. לא משום שהנחתי שבשום מצב שהוא לא יהיה זה ייעודה עבורי. לא משום שחשבתי שמעולם לא יתדפק על דלתות תודעתי דימויה ככזו. מוזר, משום שלעולם לא העליתי בדעתי שארצה לברוח אליה מפני האוויר ולא מפני אלה שנושמים אותו. אבל עד מהרה, ככל שנמשכה הטיסה, כך הלכתי ונרתעתי יותר ויותר מהמקום המגונן ההוא שאִפשרתי לה לרגע קט לתפוס בתוכי.

מייד לאחר שהשתחררתי מהצבא, אבל לא מהרושם הנורא שהוא הטיל עלי, ראיתי בישראל מקום שאינו מסוגל לשמש מקום מבטחים. עכשיו פחדתי שמה שמתרחש הוא מה שהסובבים אותי תמיד הזהירו אותי מפניו: שהתפישה הזו שלי את המדינה תתהפך על פיה כאשר אמָצא מחוצה לה. לא רציתי שהצדק יהיה עימם. לא רציתי להודות שהצדק עימם. לשמחתי, היה עלי להיאבק בהבזק התחושה הזו רק עד שהמטוס נחת. מהרגע שבו באתי בשערי שדה התעופה, המדינה עצמה היא שנלחמה בה ואף הביסה אותה ללא תנאי. בכל פינה ניתן היה להבחין בחיילים ילדים, שעלולים להפעיל את רוביהם בכל רגע, צלילים מחרישי אוזניים של "ירושלים של זהב" בקעו מרמקולים מוצנעים היטב, מוניות מעוטרות בדגלי המדינה, בלעו לקרבּן בגסות תיירים מבולבלים.

אז עלתה בתודעתי המחשבה על מקלט אישי משלי. ככל שגברו צעדי כך גברה שליטתה בי. כמו חוט דנטלי החורץ בחניכיים סילקה תודעתי שיירי מחשבות לעוסות. העובדה שהרעיון שאחיה את כל חיי בתוך מרחב נפשי פרטי וסגור לא נתפשה בעיני כסהרורית, הייתה לגבי בבחינת עדות פתאומית מוצקה וחותכת לכך שאני חי במקום הזוי. ובכל זאת ניסיתי להימלט ממנה. העליתי בעיני רוחי את מורדות הירדן בימי חורף רווי גשם, את השדות המוריקים של עמק יזרעאל, את בתי הקפה התל אביביים רוויי המיניות בימי הסתיו המופזים. נשמתי לרווחה. אבל רק לרגע. מייד נזכרתי שכל המקומות הללו שבויים, מוקפים בהגנה חונקת של בסיסים צבאיים סמויים מן העין. שהם אתרי אשליה. שכל תפקידם של מקומות אלה מתמצה בנטיעת מחשבות כוזבות בלב התושבים על אודות התנהלותה הסדירה של המדינה. שאלה מקומות שמטרתם האחת והיחידה היא להשכיח מלב יושביהם את העובדה, שקרום דק כקרום הבתולין הוא המשמר את אופן קיומם כאן, שדי בחדירה אחת של הכרה אמיתית לתוך התודעה המשותפת שלהם, כדי לבתק אותו.

המחשבה משכה אותי מטה, למקלט. הוא, מצידו, שידר לי חד משמעית שאינו מתחייב בפני להישאר תמיד נאמן לאותה חזות, שאפשר שהמחסה שהוא יעניק לי יישא בכל פעם מראה אחר. הפעם הוא הופיע כמקום מגובש שקירותיו מסוידים בצבע קרם אחיד, שחוץ מדגלים בינלאומיים, כורסת עור אדומה, קומפקט דיסק פציפיסטי ושטיח קווקזי חום היו בו גם: אצבעותיו השחורות של אוסקר פיטרסון שפרטו על הפסנתר רק על מנת לעקוץ את העולם בדבש שבקצותיהן, מוסיקת המעליות של בראיין אינו, שגרמה לי לרצות להיתקע בתוכה לעד, ספר הלוגיקה של אדמונד הוסרל שהכניס עבורי את העולם לסוגריים, ספרי הפרוזה של וירג'יניה וולף וג'יימס ג'ויס שזרם התודעה שלהם הסיט את תודעתי מהמערבולת הישראלית, ספרי שירה של צ'ארלס בוקובסקי שהזכירו לי שגם מילים יכולות לפעמים לשמש כבית למי שחסרים אותו, תמונות של אנסלם קיפר שמשכו אחריהן כקטר את כוח הרצון שלי, פסטה אלי אולי שהעניקה לי אנרגיה שבזכותה יכולתי לרחף במרחבי טוסקנה, אומבריה, ואמלפי, בקבוקי יין שיראז אוסטרליים שהלגימה מהם שטפה את גוש הבדידות שהמקלט קבע בגרוני ובעיקר - שקט מופתי וניחוח עז של ורדים שנחו על הכול ברישול טבעי. נרגעתי במקצת. חשתי כי יש בידי תעודת ביטוח. אמרתי בליבי שביום שבו לא יהיה עוד בכוחי לנשום בשל זיהום מוסרי המכסה את המדינה כגוש עַרפּיח עיקש, ביום שבו לא יהיה עוד בכוחי אפילו ללטף את אחד מרסיסיו הדהויים של החלום הציוני, יהיה לי מקום של ממש להימלט אליו.

יצאתי משדה התעופה. התבוננתי בו מרחוק. הפעם באהבה. עכשיו ראיתי בו מעין פתח חירום במקרה שמסיבה כלשהי תיסגר דלתו של המקלט בפני, מטיל זהב אחרון שיש לשמור עליו מכל משמר. הוא העתיד של ישראל, חרך המילוט הסופי והאחרון של תושביה מפני מדינתם. אף פעם לא סמכתי על הים. הבוגדנות היא הרי מעצם מהותו. אין טוב ממנו לסחרר את הדעת, יותר מכל דבר אחר שמציע לבני האדם מפלט רגעי ומפתה מהחיים ולבסוף גובה אותם מהם באכזריות. אפילו יותר מהאדמה המתעתעת של ארץ ישראל, המתיימרת קבל עם ועולם להוות מקום מפלט איתן לתושביה, אבל בה בעת גם מאותתת להם שהיומרה הזו גדולה ממידותיה. מזהירה אותם כל העת לבל יבטחו בה.

פרק ראשון מתוך הספר 'מקלטור' מאת יוסי סוכרי, באדיבות הוצאת 'ידיעות אחרונות'
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by