בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נעורי נצח ישראל  
 
 עודנו ילד. ישראל גוריון (צילומים: יח``צ)   
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי בדק עם ישראל גוריון, לרגל צאת אלבומו החדש, מאיזה מעיין נעורים הוא שותה. על כל פנים, אם יש כזה, מבעבעת בו בירה טובה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ההליכה הזריזה של ישראל גוריון מסגירה את הלך הרוח שלו. צעדיו המהירים מעידים עליו שהוא חסר מנוחה, וחייב להעסיק את עצמו כל הזמן, אחרת הוא שוכב אפרקדן ומשתעמם. "אני אפילו אגלה שאני מאוד עצלן" מספר גוריון, "כשאין לי מה לעשות, אני יכול להתמרח עם הזמן וסתם לשבת. אבל אם יש לי שני אנשים בקהל, אני מתעורר. אני צריך שתמיד תהיה איזו הופעה, או חזרה בתיאטרון, שתמיד יהיה לי מה לעשות. אפילו כשאין לי מה לעשות, אני מאלתר".

אני כולי דרוך בציפייה לדוגמא.
"אני זוכר שעשינו את ההצגה 'הוצאה להורג' של חנוך לוין. היינו בפרימיירה עם תיקי דיין ועוד שחקנים, וזאת הייתה הצגה חזקה מאוד. בסוף ההצגה, כשהכל נגמר, פתאום נחה עליי הרוח וחיקיתי את כולם – את המוציא להורג, את הרוצחים, את התזמורת. אני פשוט לא יכול אחרת".

אמנם קלושים הסיכויים שגוריון יופיע בקרוב ב'מת להיות' אצל דידי הררי, אך עם זאת, האופי התיאטרלי שלו נותן את הטון לאורך כל הראיון. הוא מרבה להסביר את עצמו בעזרת תנועות ידיים והבעות פנים משעשעות, ובזווית העין אפשר היה לקלוט את המלצרים בבית הקפה הקטן בו ישבנו, כשהם פוזלים לכיווננו מעת לעת, ומחייכים.
 
כל העולם במה. גוריון
 כל העולם במה. גוריון   
ישראל גוריון החל את דרכו המוסיקלית לצדו של בני אמדורסקי המנוח בצמד 'הדודאים' האגדי, והם עבדו ביחד משנת 1958 עד למותו של אמדורסקי בשנת 1993. בנוסף, היה חלק מהמהדורה השנייה של 'שלישיית גשר הירקון' לצידם של אריק אינשטיין ויהורם גאון. בתחילת שנות הששים החל את דרכו כשחקן והשתתף במחזות רבים, בינהם 'פונדק הרוחות' (1962) ו'חיי קליגולה' (1975).

בשנת 2001 הוציא גוריון אוסף שכלל שירים מאלבום הסולו הראשון שלו, שיצא באמצע שנות ה-60, פלוס שירים מתוכנית ספיישל שעשה בגל"צ ב-75 וממופע סיכום קריירה שעשה בשנת 2000. ב-2005 הוציא את אלבומו החדש 'בשקט כזה' (הד ארצי), שהוא אלבום מוסיקלי ראשון של גוריון מזה 30 שנה, בהפקה מוסיקלית של דניאל סלומון. לשם כך התכנסנו.

גוריון נמנע מלהזמין שתייה חמה, וכיבד את עצמו בכוס בירה. זה לא היה קל. המלצרית נאלצה לשוב אלינו מספר פעמים, כי בענייני בירה - קשה מאוד לספק את גוריון.

בוא נתחיל עם האלבום. כבר שנים שלא הוצאת חומר מקורי. מה השתנה?
"אני כל הזמן כותב. אני גם מביים הצגות ומשחק, אבל לא חשבתי אף פעם להוציא אלבום שיהיה רק עם חומרים שלי. כל הסיפור התחיל מקובי אושרת. עבדנו הרבה ביחד, והוא פנה אליי ושאל אותי: 'ישראל, אני לא מבין. אתה הרי מוסיקאי, למה אתה לא מוציא דיסק?'".

מתי הוא פנה אלייך?
"לפני חמש שנים. ואז הלכתי הביתה וחשבתי על זה, וכשהגעתי הביתה אמרתי לאישתי 'מיקי, תוציאי משהו מהשירים שאת כותבת'. קראתי כמה טקסטים, וכשקראתי את 'בשקט כזה', זה עשה לי משהו. עשיתי סקיצה ראשונה תוך חצי שעה, ויצא מזה משהו. זה גם יותר קל לכתוב לחן על טקסט של מישהו אחר".

במהלך הדיבור המתוק של ישראל על מילות השיר שכתבה מיקי, אשתו, החמיצו פניו. הוא התאכזב עמוקות מהבירה שהוגשה לו. הקצף, לדבריו, לא היה לבן מספיק. "אולי הם לא יודעים למזוג את זה כמו שצריך", הוא אומר. "כל היופי בבירה זה הרי הקצף. כל הלבן שרואים בפרסומות עושה את כל הכיף, בייחוד כשזה נשאר איתך עד שאתה גומר את הכוס. בירה היא גם המשקה של מעמד הפועלים".

באירופה שותים את זה בבוקר ובצהרים כאילו שזה מים.
"בטח, דע לך שבאנגליה יש שעות שגם אסור לשתות. הברמן יוצא החוצה וצועק Last call, וכולם באים ושותים מהר".

אבל זה גם משמין, ברוך השם. לא?
"זה משמין בדיוק כמו קולה. אני שותה שתי בירות כל יום, אחת בצהריים ואחת בערב. והנה, אני לא משמין מזה".

טוב, אתה גם שורף את זה כל הזמן. בכלל, יש בך משהו מאוד צעיר. מאיפה הכל מגיע?
"אני מניח שזה סוג של אדרנלין. סוג של היפריות. אני, למשל, שוחה כל בוקר. פעם זה היה בבריכת גורדון עד שסגרו אותה, והיום אני הולך לים לשחות. כשסגרו בזמנו את גורדון הייתי נוסע לבריכה ברמת אביב, אבל פחות אהבתי את זה, כי היו שם מים מתוקים, ובגורדון היו מים מלוחים, שזה הכי טוב. זה קר בקיץ וחם בחורף".
 
 
בחזרה לאלבום, ספר לי קצת על השתלשלות האירועים.
"התחלתי לאסוף חומרים וכמעט הכל היה מוכן, למרות שעוד המון דברים השתנו כל הזמן, וקובי אושרת ניסה לשדך ביני לבין ירון בכר. הוא מאוד מוכשר, אבל חיפשתי עוד כיוונים להפקה מוסיקלית, עד שפגשתי את דניאל. עשיתי הצגה בשם 'ביקור ראשון', ודניאל היה אז "רק" המלווה של אביב גפן, וגם עבד קצת עם ריקי גל, והוא בא לדבר איתי אחרי ההצגה".

"סיפרתי לו על הדיסק, והשמעתי לו כמה חומרים והוא מאוד התלהב ואמר שהוא רוצה לעשות את זה ביחד. אמרתי לעצמי שאני לוקח את הסיכון והולך על זה. באתי אליו הביתה, הקלטנו את השירים, ואני חייב לציין שהוא בחור פנטסטי. אין לו בכלל אגו, הוא בנאדם נוח. הוא לימד אותי לאהוב את השירים שלי. הוא רגיש גם לחומרים של העבר וגם לחומרים של העתיד".

חלק מהטקסטים באלבום, כאמור, הם של אשתך, מיקי. זאת פעם ראשונה שאתם עובדים ביחד, נכון?
"כן. היא תמיד כתבה. היא כתבה בעבר לאריק אינשטיין, לדוגמא. אבל זאת פעם ראשונה שהיא כתבה לי".

ואיך הייתה העבודה איתה?
"העבודה לא הייתה קלה. מיקי הרבה יותר קשה ממני. היא הייתה עקשנית על כל מילה. עד עכשיו היא כועסת עליי שהכנסתי מילה לשיר שהיא כתבה לי".

איזה שיר?
"בשיר 'כשטבענו בה'. בשיר רשום 'באדמה הצמאה', והיא כתבה 'באדמה החמה'. התחלנו להתווכח על זה, ובסוף היא ראתה את זה בתקליט. גם בשיר 'בשקט כזה' יש שורה שאני הכנסתי, 'כמו קרן שמש מבעד לחלון', והיא לא אהבה את זה. זהו, רק בשני המקומות האלו. היא די קנאית לחומר שלה".

הבן שלך, מתי, מלווה אותך בגיטרה בהופעות של האלבום. אתה שמח שגם הוא נכנס לשואוביז?
"ברור שהייתי מעדיף שיהיה עורך דין או דוקטור, כמו כל אבא יהודי, אבל הוא מאוד מוכשר, והוא אוהב את זה. הוא גם מנגן בס, ואני מאוד אוהב את הסאונד שלו. הוא מנגן נפלא. בהתחלה הוא היה אמור לנגן איתי רק שיר אחד, ובחזרות הוא נתפס ויצא שהוא נשאר לכל ההופעה".
 
 
יש באלבום שיר על יום הנישואין שאתה כל הזמן שוכח. מה העניין עם זה?
"אני לא זוכר את זה אף פעם. אני גם לא זוכר ימי הולדת, ואני גם לא רוצה לזכור. אני לא מבין למה חוגגים את זה. כאילו מה, זאת סיבה למסיבה? אני כל יום מופיע וזאת מסיבה בשבילי. בדיוק כמו שאני לא מתחפש בפורים".

למה לא?
"כי אני כל היום מתחפש, אז אני גם צריך להתחפש בפורים? מה, אני בעבודה עכשיו? זה נראה לי מוזר".

בסדר, אבל עדיין אנשים אוהבים לציין ימי הולדת. יש בזה משהו מרגש, זה גם לא רק בשבילך. למה לקחת את הכיף מאחרים?
"לפני עשר שנים עשו בתיאטרון חיפה מין ערב ספיישל בשבילי. הציגו איזה חמש הצגות שלי. זה החמיא לי מאוד, אבל אנשים התחילו לגשת אליי ולדבר איתי, וזה מאוד הביך אותי. יש בי משהו, איך לומר, קצת אנרכיסטי, שאוהב קצת לשבור. אבל הפכו אותי למארח ואני לא יכול לעקוץ ולהיות ציני, כמו שאני אוהב. באופן כללי זה מחמיא, אבל בגדול, זה גם מאוד מביך אותי".

אתה גם עובד הרבה עם ילדים. מה אתה מוצא שם שאין בעבודה עם מבוגרים?
"אני מרגיש איתם שוה בין שווים. אתה יכול להרשות לעצמך להיות פיוטי ליד ילדים, ולהיות שמאלצי, והם מתים על זה. עשיתי פעם את 'סינדרלה' בתיאטרון חיפה, והגיעו להצגה סבתות ביחד עם הנכדים שלהם. כשהגיע הקטע שהנסיך שם לסינדרלה את הנעל, הסתובבתי לקהל וראיתי את הסבתות מזילות דמעה. כל כך התרגשתי".

אז יש לך קשר מאוד חזק עם ילדים.
"מאוד".

בגלל זה אני רוצה לדבר איתך על השיר 'מתנת יום הולדת'. השיר הרי מדבר על התעללות מינית בילדה בת ארבע, והוא מאוד לא ברוח הקונספטואלית של האלבום. איך יצא לך לעבוד על השיר?
"בהתחלה באמת התלבטנו אם להכניס את זה לאלבום, כי זה באמת שיר קשה, אבל חשבנו שיש דברים חשובים שחייבים להוציא. ישבתי פעם מול הטלוויזיה, וראיתי תוכנית עם ארבע נשים שדיברו על התעללות מינית במשפחה. הדבר הזה השפיע עליי מאוד, לחשוב שבנאדם יכול להתעלל ככה בבשרו שלו. הייתה שם מישהי בת 60 שסיפרה שהיא גמורה מזה. אמרה שאבא שלה הרס לה את החיים ושהיא רוצה למות, אבל שהיא חיה בשביל הילדים והנכדים.

"פתאום הופיעה שם אחת שאני מכיר, שמסתבר שאבא שלה התעלל בה מגיל 4. היא אמנם יצאה מזה, וגם כתבה על זה ספר, אבל זה לא עזב אותי. כל כך כעסתי והתלהמתי, כי לא ידעתי מזה. אני זוכר שהיא הייתה בת 11 כשהודיעו לה שאבא שלה נפטר, והיא קפצה משמחה. אתה לא מכיר את זה עד שזה בא מולך. לא האמנתי עד כמה הייצור האנושי יכול להיות אכזרי. זה רדף אותי, ולקחתי את הגיטרה ומיד הופיעה לי מנגינה. התחלתי לגלגל מלים, ומה שיצא לי זה היה הסיפור שלה. זה היה כמו ריפוי בעיסוק בשבילי, הייתי חייב לדבר על זה".

אני חייב לציין שאתה מגיש את השיר ברוגע מסויים, ולא בכעס.
"הגשתי ככה את השיר, כדי להראות את כל התמונה".

בסדר, אבל זה בטוח הכעיס אותך.
"אני מאמין שככל שזה ניטרלי יותר, זה יותר קשה. אני זוכר שפעם עשיתי הצגה של עמוס קינן בשם 'רכבת אחרונה', והיה שם קטע שאיש אחד מתאר אנשים עומדים שמוצאים להורג. בנאדם שרואה את זה עושה במכנסיים, אבל אמרתי לשחקן שיתאר את זה בקור רוח. זה היה אחרי ששת הימים. אמרתי לו שיספר את זה באופן עינייני וקר. זה היה חזק מאוד".
 
בהופעה של האלבום אתה שר ומשחק ואתה שר ומשחק גם בתיאטרון, אבל עדיין יש משהו יותר קטן בהופעה מוסיקלית מאשר בתיאטרון. אתה בעצמך מבדיל בין הדברים?
"זאת באמת שאלה טובה. אני עושה הרבה דברים בחיים, אם זה תיאטרון, פנטומימה, שירה ועוד, ואני זוכר שחשבתי לעצמי, איך אני עושה את הכל? בעשר השנים האחרונות הצלחתי באמת לחבר את הכל. היום אני אומר 'רבותיי, זה אני וככה אני'. אני יכול לשיר אופרה בהופעה שלי ולרקוד, ואז לתפוס גיטרה ולנגן לבד את 'אני גיטרה'".

"לפני עשר שנים העלתי את המופע 'עומד לי על קצה הלשון', והייתי מקלל ומתלהם. הייתי מופיע עם זה בערב, ואז בבוקר הייתי עובד עם ילדים בתיאטרון. זה היה הסטנד אפ הראשון שעשו בארץ, הייתי יורד על אנשים בקהל, וצוחק על רווקים. אפילו הייתה פעם אחת שהופעתי במועדון 'הקליף' שהיה מועדון סטרפטיז, והעיפו אותי משם. עד כדי כך, אתה מבין? כלומר, אנשים באו לראות סטרפטיז, אבל כשאמרו להם דברים בפנים הם לא יכלו לשמוע את זה".

אני מניח שאין מצב שאתה חוזר להופיע עם המופע הזה?
"ממש לא, למרות שתמיד היה לזה ביקוש".

אז היום אתה עושה הכל ביחד, בלי להפריד?
"כן, כבר הצלחתי לחבר הכל. המשוררת רחל, לדוגמא, הייתה קצת דיסלקטית ולא הייתה בטוחה בעצמה. היו אפילו רגעים שהיא הרגישה שהיא לא מקורית. א.ד גורדון כתב לה פעם, עוד בתקופה שהוא לא ידע שהיא רוצה לכתוב, שהיא צריכה להתחיל לצייר. אמר לה שהיא צריכה להתחיל לצייר, ושזה יבוא לבד, ושאם היא תרצה כל דבר, אז יהיו לה את הכלים להשתמש בהם למה שהיא רוצה. ככה זה באמנות, אתה לומד לקבל כלים. לי פעם היה קשה להפריד בין משחק, פנטומימה, שירה, ולאט לאט הכל התאחד לי".

הכתבה פורסמה לראשונה ב'שישבת', מגזין הפנאי והאקטואליה לסוף השבוע של חברת נטוויז'ן. להזמנה לחץ כאן

קישורים נוספים:
לפרטים על ישראל גוריון ב'מומה'
סיקור הופעת הבכורה של ישראל גוריון
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by