בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קפה נטול וסיגריות לייט  
 
 ביל מאריי (מתוך הסרט)    
 
נמרוד קמר

נמרוד קמר חושב שסרטו החדש של ג'ים ג'רמוש, 'פרחים שבורים', הוא הסרט התפל ביותר שג'רמוש עשה עד כה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הסרט הטוב ביותר של ג'רמוש זה עשור" - נכתב במגזין 'ניוזוויק', בשבוע בו זכה 'פרחים שבורים' באחד הפרסים בפסטיבל קאן. מדובר אמנם בסרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, במאי הקולנוע העצמאי האמיתי היחיד (כפי שהוא לעיתים מוגדר) הפועל כיום בארה"ב, אך בניגוד לציפיות ולהכרזות, סרט זה הוא דווקא הדומסטי והתמוה ביותר מבין סרטיו בעשור החולף.

אם 'קפה וסיגריות' מסכם את תקופת הזוהר ללא צבע בסרטיו של ג'ים ג'רמוש, תקופה אשר התחילה ב'זרים בגן עדן' (1984) והגיעה לשיאה ב'נרדפי החוק' (1986); אזי 'פרחים שבורים' (2005) מייצג עידן חדש ביצירתו של ג'רמוש, עידן משמים בהרבה ולא מלהיב כלל.

הסרט עוסק בדון, רווק מבוגר ומוּתש אשר מקבל מכתב ממישהי שטוענת כי עיבר אותה בתקופה הפורחת יותר שלו, כשהשתרלל בשווקים. במכתב טוענת (האם) כי לדון יש בן ממנה, בן 19 כבר, שיצא למסע חיפוש אחר אביו. האם אינה חותמת על המכתב בשמה. לאחר דרבון מצד חברו, יוצא דון למסע בין מספר אקסיות שלו, בתקווה למצוא את האישה אשר שלחה את אותה מעטפה ורודה. בדרך, הוא לא מתחיל עם אף אחת מהנשים אותן הוא פוגש, ולא מדגים ולו פעם אחת את טכניקות הפיק-אפ שלו (שאפשר לחשוב שבזכותן הגיע למעמדו הנוכחי).

התוצאה היא סרט "בוגר"; סרט לכאורה בשל, אשר מראה, על פניו, אספקטים של הזדקנות וקבלה ביצירתו של ג'רמוש. הטון הוא של סרט מסכם, איטי, צפוי וללא השלכות תרבותיות מיוחדות - יצירה אשר הסיטואציות בה מתרחשות בעיקר במכונית ובסלון. סרט על בדידות.

ביל מאריי נבחר לשחק את אותה דמות של אדם אשר נמצא מעבר לשיא; דון ז'ואן. הדבר האמין היחיד שעובר בדמותו הוא חוסר החשק שלו לזוז, עם דגש על חוסר החשק שלו להתעניין בגורל בנו. דון רוצה להיות נייח. נראה שעיקר הסרט הוא השוטים הבודדים בהם נראה מאריי יושב על הספה בביתו, מול המסך הדק, או בוהה בכבישים הפריפריאליים של סביבתו הקרובה. אלו הם גם רגעיו הג'רמושיאניים היחידים של הסרט - רגעי הבהייה. רק אז אפשר להיזכר למשל בסרטו הראשון - 'זרים בגן עדן' (1984) וברגעי ההשתוממות שם, של אווה המהגרת ההונגרייה, כאשר היא זורקת לפח את השמלה שנתן לה בן דודה האדיש, או של סצנת הסיום, בה אדי רואה את המטוס החולף, מניח באופן בלתי נמנע שווילי חברו עלה על המטוס, מתניע ונוסע.

העניין הוא, שבסרט הנוכחי, מלבד אותם רגעים משתוממים (ומיוחדים), אין בסרט שום דבר אחר להיאחז בו. כלל לא ברור מדוע טרח ג'רמוש לביים את אותה עלילה טרחנית, על גבול סרטי דיסני, של חיפוש האישה או הבן ברחבי ארה"ב והמכשולים שבדרך. רוב הנשים כלל לא רוצות לראות את דון, ונראה שהוא עצמו רק רוצה לחזור לביתו המפואר. תמוה ומעצבן עוד יותר הוא תפקידו של השכן האתיופי, וינסטון, המדרבן את דון לצאת לאותו מסע בילוש. דמותו טרחנית וסטיגמתית, ומהווה דוגמא למשחק דביק שג'רמוש לא היה מעז לביים בימיו המוקדמים.

על פניו, אנו מקבלים הוכחות צורניות חוזרות ונשנות שבכל זאת מדובר בסרט של ג'רמוש: מטוסים, מכוניות, סצינות בתי קפה טיפוסיות, מסך שחור בין כל התפתחות עלילתית. אך עדיין, המכוניות והמטוסים הם לא המכוניות והמטוסים של 'מונית לילה' (1991). ב'פרחים שוברים' הן מכוניות שכורות ללא טאצ' מיוחד, עם דיסק פלייר המשמש כעילה לפסקול האתיופי של הסרט. גם בית הקפה השכונתי, בו דון יושב עם וינסטון, לא משתווה לבתי הקפה הסקסיים והמסתוריים של 'קפה וסיגריות'. יתרה מכך, הבלאקים בין הסצנות הם כביכול במקום, אך אין להם שום צידוק קריטי או פואטי. נראה שהם שם רק כדי להזכיר לצופה שלג'רמוש יש סגנון עריכתי עקבי כלשהו.

אף על פי כן, מקור האופטימיות בסרט הוא השוטים האחרונים שלו. שתיקתו המרוממת של ביל מאריי מגיעה בהם לשיאה ולרגע אף סברתי כי הם לבדם עושים את הסרט כולו לראוי או למודע לעצמו באופן נעלה כלשהו. יתכן שמדובר בסיום אלגנטי ביותר לסרט מעט תפל, אך בכל זאת - הסרט כיצירה שלמה רופס למדיי, ונעשה על ידי במאי טוטאלי למדיי המכנה את עצמו, עדיין, במאי "עצמאי".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by