בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ילדים זו טרחה  
 
 קומנדו נני (צילום: יח``צ)    
 
לילך וולך

'קומנדו נני' אמנם הופכת תפלצות זבות חוטם ליצורים נסבלים, אבל לילך וולך לא מאמינה שבכוחה להפוך הורים לטובים יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סדרת הריאליטי 'קומנדו נני', היא המשך ישיר ולא יצירתי במיוחד ל'סופר נני'. לכל אלו שדווקא כן מצליחים להירדם בשעות הסבירות של הלילה – סופר נני היא נני בריטית ואסרטיבית במיוחד, שלעומתה מרי פופינס היא אווזה מבולבלת בשנה ראשונה של סמינר לוינסקי. הנני לא אוכלת שטויות מאף אחד, והיא נכנסת אל תוך משפחות מותשות ורצוצות שאיבדו כל שליטה על זוועות הפרטיות שלהן – הילדים.

פוטאג' ארוך בתחילת כל פרק, מדגים עד כמה איומים יכולים להיות המפלצות הקטנות וחסרות הרסן – זאטוטים שקופצים מרוחי שוקולד ונזלת על ספות שהיו בגלגול קודם כנראה בעלות צבע מוגדר, ומשיכות בשיער וצרחות מחרידות שמעוררות געגועים לילדה סמארה מ'הצלצול', שנראית לעומתם כמו שירלי טמפל מחונכת וטובת מזג.

שתי הסדרות גם יחד מתמקדות בסיכול ממוקד של התופעה, ע"י הקניית כללי התנהגות ברורים וחד משמעיים לילדים ולהורים גם יחד, שהייה במחיצת המשפחה במשך שבוע והקפדה על אכיפת הנהלים החדשים, ואז מעקב מצולם אחר הטמעת הכללים. למרבה הפליאה, זו דוקא סדרה חביבה למדי ורבת השראה, בה ניתן לצפות, כמו בקסם, על הפיכתם של הילדים הארורים לבריות סבירות למדי שמעוררות סוג של חיבה. ייחודה של 'קומנדו נני' הוא בכך שבתחילת כל פרק מתאגדת קבוצה אינטימית של נני'ס בראשותה של הנני המלכותית של המשפחה המלכותית (הבריטית, אלא מה?), שנשמעת בדיוק כמו הקומקומית החביבה מ'היפה והחיה'. הן צופות בזוועה היומית בסרט קצר ומחליטות מי מבין הנני'ס היא המתאימה ביותר למשימה. כמו השרות החשאי, רק עם גרביונים ומשקפיים על קצה האף.

הסדרה לכשעצמה, כפי שציינתי, היא מקור לא אכזב לשעשוע ונראית לפעמים כמו סרטון משכנע במיוחד של האגודה לצמצום הילודה. הבעיה היא יותר עם ההורים המצולמים, ולמעשה עם תופעה רחבה יותר – אנחנו מוצפים בתוכניות שמסבירות לנו איך עלינו לחיות את חיינו, ומעט מעט נמחק הצורך האנושי להפעיל איזשהו שיקול דעת אישי. תוכניות ריאליטי שמנקות בתים של אנשים דוחים במיוחד, אחרות שמעצבות או משפצות את הבתים, מלבישות, מסרקות, מאכילות, מייפות ומרזות, והנה עכשיו גם מטפלות בילדים שלנו, במקום שהורים יפתחו איזה שהוא סוג של מהלכים אינסטינקטיביים.

אנחנו הולכים לקראת תקופה שבה כמעט כל המידע שאנו צורכים, ניתן ע"י המדיה הזמינה ביותר – הטלוויזיה. נדמה שאיבדנו את כל היכולת שלנו להסיק מסקנות בעצמנו, להפעיל את הדמיון, לחנך את ילדינו או אפילו להחליט לבד באיזה צבע נצבע את הקיר. הטלוויזיה תסביר, הטלוויזיה תתעד וגם תקרין את זה. לכאורה ווין–ווין סיטואיישן, אך למעשה המפסידים הם אנחנו, שמוותרים על יחוד לטובת נוחות מקסימלית, שמאמינים באקסיומות מטופשות שמשוננות בשכנוע מקסימלי על ידי אנשים יפים.

העובדה היא שצפייה בטלוויזיה לא תהפוך אף אחד להורה טוב יותר, או למעצב בתים מוכשר. לעומת זאת ניסוי וטעייה, כיבוי הטלוויזיה ומשחק בכדור בפארק במקום שתילת הילד מול המרקע, עשוייה להיות בעלת הצלחה רבה יותר. אפילו הראו את זה בטלוויזיה...
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by