בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: אנה מוכשרת, המון פוטנציאל  
 
 
איתן בוגנים

הצלמת אנה ים רק סיימה לימודיה וכבר היא אמנית מבוקשת. לרגל פסטיבל 'אמנות הארץ', מדברת אנה על הקשר בין אמנות למיניות, זרות, חיים ומוות, והחום בישראל

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשנים שעברו הציצו עשרות אלפי זוגות עיניים, וגם השנה צפוי צונאמי אנושי שייסחף אל פסטיבל האמנות הגדול במדינה 'אמנות הארץ 4'. מארגני הפסטיבל מבקשים להעלות את המודעות לאמנות ישראלית בקרב קהל רחב (למה לא, בעצם?). מוזיאונים ושאר מוסדות אמנות ישתפו פעולה (הגיע הזמן), והתערוכה המרכזית 'כוח' (שאוצר דורון רבינא), עוסקת במפגש של האמנות הישראלית עם מושגים כמו עוצמה, כוחנות וטעינות פוליטית. אנה ים, לעומת זאת, עוסקת בעצמה (באופן מעורר קנאה). מסתורין ומוזרות מאיימת מהלכת קסם בעבודותיה של אנה ים. המבט נסחף, טובע, צף על פני התצלום, מיד שוקע למצולות ומתרחק. לאנה, בוגרת טרייה, יש המון פוטנציאל. היא כבר מצליחה, כך רצה הגורל.
 
 
מה את הולכת להציג בתערוכה ברידינג?
"אני מציגה שלוש עבודות צילום: אחד של פוחלצים המצולמים במוזיאון לטבע, אחר של לשון פרה מונחת על שטיח ואת השלישי קשה לתאר – זה גוף שמצולם על רקע שטיח קיר ונראה כמו חתיכת בשר, או אף, או גוף ששינה קצת את הצורה שלו."

איך זה מרגיש לדעת שהולכים ליהנות מהצילומים שלך רבבות אנשים?
"זה משמח אותי שהולכים לראות את הצילומים המוני אנשים, ולא רק אותם אנשים קבועים שבדרך כלל מבקרים בגלריות בתל אביב."

בדרך כלל יש לך עניין עם פוחלצים?
"הצילום הזה צולם במוזיאון הטבע בעיר שגדלתי בה ברוסיה, יקטרינבורג. אותו מוזיאון טבע, משתדל להציג את הדברים באופן סטאטי, מעין "עובדות ". הצילום שלי, לעומת זאת, מציג מין רגע אורגזמי, משהו שנראה כמו אקט מיני בין הטרף לטורף. זווית הצילום בה בחרתי הקצינה כמובן את התחושה הזו. בגלויה של המוזיאון שמצאתי, מצולמים אותם דימויים, מזווית אחרת, מאוד ישר וסטאטי וכל האקספרסיה והמיניות לא קיימים שם."
 
 
ספרי לי קצת על המיניות.
"זה משהו שתמיד קורה שם בעבודות, איזה משהו מיני. זו התרחשות בסיסית שמרגשת אותי, של הדברים שמפעילים אותי. בהתרגשות ממה שאני רואה ומצלמת יש משהו שנמצא על הגבול של ריגוש מיני. אני לא בטוחה שזה נכון אבל לבטח זה משהו שאני בודקת. יש משהו שתמיד חופף בין אותו רגע של אקט מיני, אלימות, חייתיות כזו ומוות, שם מתרחשת ההתנגשות הזאת."

איך היית מסכמת את ההתנגשות הזאת, או, מה היא מכילה?
"נורא קשה לסכם את העבודות, כי אני עובדת מעבודה לעבודה. אני לא מאגדת איזשהו קונספט לתקופה מסוימת ואז מיישמת אותו, זה נבנה מאוד אורגני מדימוי לדימוי. הביוגרפיה שלי מעסיקה אותי המון, עד כדי כך, שהיא נהייתה אחד הרבדים העיקריים של העבודה שלי. עד עכשיו, רוב העבודות שלי היו טבע דומם, וגם אם הופיעו בהן אנשים, אז אותו בן אדם נהפך כמעט לטבע דומם. העבודות האחרונות שלי נוגעות בנקודה שיש בה חיים ומוות, מבט מרוקן. אני משתמשת בחומרים וטקסטורות שמשרתות אווירה שאני שואפת להעביר, עומס של צורות וצבעים שהוא מפתה ומאיים בו זמנית, מקרין חום ורכות, יחד עם קור וניכור."
 
 
 
חום ורכות מול קור וניכור, נשמע כמו ביוגרפיה.
"הדרך שלי באמנות עוד די קצרה, אבל בשנתיים האחרונות התחזק אצלי עניין הביוגרפיה עוד יותר, מתוך היותי סוג של מיעוט. אמנם אני מרגישה מאוד ישראלית, אבל עדיין, בסביבה ובמשפחה שלי יש המון עיסוק בזרות, אי שייכות, התייחסות תמידית למקום אחר. עליתי לארץ בגיל 12 אבל למשפחה שלי, למשל, יש בפועל בעיות של זהות – שפה, התאקלמות ונוסטלגיה שיכולה להפוך כמעט להפרעה נפשית. כמו בעבודות, ישנו המרחק בין הדבר המצולם להבנה של הצופה, של המבט שלו. לאחר שנים, הרחק ממנו, המקום האחר ההוא נהפך לכמעט דמיוני, הזיכרונות הולכים ונעלמים ונוצר מקום כואב של אובדן."

עד כמה מה"רוסיות", אם אפשר לנסח זאת כך, נותרה בך?
"זה תמיד יהיה חלק שלי, עוד עולם שקיים בתוכי, גם של זיכרונות וגם של ידיעה של מציאות אחרת שמתרחשת מחוץ למציאות הישראלית בה אני חיה. אני אמנם פה, אבל המבט שלי על כאן הוא תמיד חיצוני, בוחן ובעיניים זרות, אני תמיד קצת תיירת בארץ. יש משהו נחמד בידיעה שהשפה היא, עקרונית, בהבנה ובתפיסה של התרבות. שנתיים אחרי שהגעתי, ידעתי שבכדי להתאקלם אני חייבת ללמוד קודם כל את השפה. למרות שאני שולטת מצוין בשפה, גם אחרי המסלול הרגיל של צבא ולימודים, תמיד יש לי את הרגע הזה שאני שואלת את עצמי: 'מה אני עושה פה?, מה זה החום הזה?' "
 
 
אפרופו חום, לפני זמן מאוד קצר, לפני כמה שבועות ליתר דיוק, סיימת את הלימודים וכבר הביקוש לך רב. איך את מרגישה עם זה?
"טוב ומלחיץ. זה כל הזמן נראה לי בלתי יאמן - למה אנשים מתעניינים בדברים שאני עושה? עדיין יש לי את הראייה שאני זו שבאה לראות אמנות. מוזר לי לחשוב על זה שבאים לראות אותי."

את אוהבת לצלם?
"אני מאוד אוהבת צילום, אבל לפעמים עד שיוצא צילום טוב, יוצאת הנשמה ואני יכולה להיות מאוד עצבנית ומוטרדת, אז זה לא רק כיף. זאת מערכת יחסים מורכבת עם עליות וירידות. מצד אחד ישנו הרצון והמועקה שאני צריכה וחייבת לעשות את זה, ומצד שני אני שואלת למה? למה לטרוח? למה לבזבז על זה כסף וזמן? אבל כן, צילום תמיד מרגש אותי. אני מאוד נהנית לראות צילום של חברים, אמנים, משפחה. בכל פעם שאני מגיעה לבית חדש אני מיד עורכת היכרות עם אלבומי המשפחה."
 
 
מה עוד את עושה בזמנך החופשי?
"נראה לי שכמו שאר האנשים אני אוהבת לא לעשות כלום. האמת היא שהשנים האחרונות היו מאוד אינטנסיביות - לחזור הביתה מבית הספר בתשע בערב, לאכול וללכת לישון, ללמד פעמיים בשבוע כדי להתפרנס, ולנסוע למשפחה שגרה נורא רחוק בערך פעם בשבועיים - אז לא נותר מקום לדברים אחרים."

מה ההבדל לדעתך בינך, הישראלית, למקבילה שלך, הרחוקה?
"בביקור האחרון שלי שם פגשתי כמה חברות ילדות וגיליתי שעם כמה מהן התקשורת נהפכה לבלתי אפשרית. החיים שם מתנהלים אחרת, הרבה יותר תכלס וארצי. אחרי 12 שנה שלא הייתי שם, חזרתי וזה היה נורא קשה ומרגש. כל הגוף שלי התהפך ופתאום הבנתי כמה השתניתי וכמה הזיכרון מטעה. אפשר לדמיין שאני ואותן חברות הן עציצים מסוג זהה, שהושקו בכימיקלים שונים. שם, אני נראית כמו רוסיה ממוצעת עד שאני מתחילה לדבר."
 
 
ובהמשך, אם לא היית עולה לארץ הקודש, איך היו נראים חייך עכשיו?
"אני לא יודעת, אבל אני חושבת על זה די הרבה. הייתי תמיד טובה במקצועות הריאליים והמשפחה שלי ניבאה לי עתיד מזהיר בתחום, אז אולי הייתי עוסקת במשהו דומה. יצאתי נטע זר במשפחה של רופאים ומתמטיקאים שלא מבינים מה לעזאזל אני עושה."

אהבה?
"יש לי אהבה ישראלית, אלעד. גם הוא אמן."

מה היית רוצה לראות בחג הסוכות הבא?
"בריאות ואהבה. את כל השאר אפשר לקנות."

אנה ים מציגה בפסטיבל אמנות הארץ 4 שיתקיים בחוה"מ סוכות (19-23 באוקטובר) ברידינג, תל אביב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by