בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
'צוואה': פרק ראשון 
 
 עטיפת הספר   
 
חיים גרינבוים

פרק ראשון מתוך ספר הביכורים של העיתונאי החרדי חיים גרינבוים. סיפור מתח המספק לקורא החילוני הצצה לעולם הישיבות וארגוני החסד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
רומא, ניסן תשס"ב

הכיכר, פְּיָאצָה בּוֹקָה דֶלָה וֶרִיטָה, היתה ריקה ומאיימת. מזרקת האבן המפוסלת במרכזה נדמתה בחשכת הליל כדרקון רב זרועות. ויטוֹרְיו לורֶנצ'יני ניצב לידה, שמנמן ונמוך, לבוש חליפה מחויטת ומעיל צמר משובח, בידו מטריה שנרכשה באחת מחנויות היוקרה של רומא. זיעה קרה הציפה את גופו. ליבו הלם במהירות. עיניו התרוצצו לכל עבר. הוא לא ידע למי הוא מחכה - וזה הגביר את הפחד שבליבו שבעתיים.

הפגישה נקבעה לשעת חצות בדיוק, אבל הזמן חלף ואיש לא הופיע. לורֶנצ'יני הציץ בשעונו בעצבנות גוברת והעביר את משקלו מרגל לרגל. עוויתות לא רצוניות תקפו את פניו. מאיזה כיוון הוא אמור להגיע? מתוך חניון המכוניות שמול הכיכר? ואולי יעלה בסמטה מכיוון הנהר? ואולי יגיח דווקא מכיוון הכנסיה העתיקה, מעבר לרחוב? ולמה הוא מאחר, הרוסי? בצהריים, בשיחת הטלפון המקדימה שבה הסביר לו את המשימה ואת חשיבותה - הוא נשמע נחרץ והחלטי. בהחלט לא טיפוס שמאחר לפגישות. בוודאי לא לפגישות כאלו.

ברק מסמא קרע את השמיים האפלים. אורות הרחוב כבו לפתע וחושך השתרר. לורֶנצ'יני נלפת באימה. משרדו החמים והבטוח בבניין המשרדים של "בַּנְקָה דִי'קוֹנְטִי לורֶנצ'יני", בגטו היהודי העתיק של רומא, היה מרוחק מהלך כמה רחובות בלבד. אבל פה, בפְּיָאצָה האפלה והשוממה, חש מפוחד, מבוהל וחסר הגנה. כל רשרוש הקפיץ אותו בבעתה. ענפי העצים שנעו בתזזית נדמו בעיניו למפלצות שחורות ורעות החושפות לעברו ציפורניים. הרוחות העזות ששרקו בין חלונות מגדל הפעמונים הגבוה של הכנסיה כאילו בישרו רע.

חצות וחמש דקות.
איפה הוא? איפה הוא? ואיך הוא אמור, בעצם, להיראות, הרוסי המסתורי? ולמה בחר כמקום מפגש כיכר פרוצה לכל עבר ולא סמטה שקטה ומוסתרת מעין רואים? רק זה חסר לו, שמישהו יעבור ויראה אותו, את ויטוֹריו לורֶנצ'יני, הבנקאי העשיר, ממתין באמצע לילה סחוף רוחות למישהו. למי? הוא עצמו אינו יודע. שוב ושוב בדק את כיס חליפתו. המעטפה היתה שם. מעטפה ובתוכה המחאה על סך מאה אלף דולר, לפקודת חשבון סודי וממוספר בבנק קטן באיי קַיימֶן...

הטפטוף הטורדני לא פסק כל הערב ולפרקים הפך לגשם סוחף. הערפל הפך סמיך יותר ויותר וכאילו סגר עליו מכל עבר. פְּיָאצָה בּוֹקָה דֶלָה וֶרִיטָה היא מן הכיכרות הפחות מפורסמות של רומא, סמוך לאחד מעיקוליו של נהר הטיבר. בדרך כלל סובבים במקום תיירים רעשנים ואיטלקים מקומיים היוצאים לשאוף אוויר לעת ערב, אך עתה לא נראתה בכל הסביבה נפש חיה. איש לא הוציא את קצה אפו מהבית בליל חורף מקפיא שכזה. כך, לפחות, חשב ויטוֹריו לורֶנצ'יני.

האמת היתה שונה. ארבעה זוגות עיניים צפו עליו מפינות שונות ומוסתרות של הכיכר. ארבעה אנשים הביטו בו ללא ידיעתו, בוחנים את תנועותיו, ממתינים לכל התפתחות.
הוא הציץ שוב בשעונו. 12:10. הוא ממתין עוד חמש דקות ואחר כך חוזר למשרד. בהיסח הדעת החל צועד הלוך ושוב, משפשף את כפות ידיו זו בזו כדי להתחמם. עיניו המשוטטות נתקלו בשלט שהכריז על שם הכיכר: "פיאצה בּוֹקָה דֶלָה וֶרִיטָה" - כיכר פי האמת.

לראשונה ביקר פה עם רעייתו, לפני עשרים וחמש שנה. הם היו אז זוג צעיר ומאושר; הוא סטודנט דל אמצעים מריאד, בירת סעודיה, שהגיע ללמוד כלכלה באוניברסיטת מילאנו - היא בתו היחידה והמפונקת של ג'וּזֶפֶּה לורֶנצ'יני, הבנקאי העשיר מרומא.

החלטתם להינשא היתה למורת רוחו הגלויה של אביה. כנוצרי טוב הוא לא יכול לשאת את המחשבה שבתו תתחתן עם מוסלמי. "למה שלא נמצא לך חתן טוב מאחת המשפחות המכובדות באיטליה?" רטן ג'וּזֶפֶּה כלפי בתו, "למה דווקא איזה פלאח מהמדבר? וחוץ מזה הוא נורא נמוך." לבסוף נכנע לדמעותיה, כמו תמיד, וההכנות לחתונה החלו.

אט אט החל הזקן לחבב את חתנו המיועד. הוא דאג לו למשרה בבנק שבבעלותו, וגם הלקוחות למדו להעריך את הצעיר החייכן והסימפטי, במיוחד לאחר שההשקעות עליהן המליץ נשאו רווחים נאים ומהירים. שבועיים לפני החתונה ביקש ג'וּזֶפֶּה לורֶנצ'יני מחתנו כי יסור למשרדו לשיחה קצרה.
"למרות שבתחילה התנגדתי לנישואיכם," פתח ואמר בכנות, "אני מודה שטעיתי. לא יכולתי לאחל לעצמי חתן טוב יותר לבתי היקרה."

הוא לגם באיטיות מספל האספרסו שלפניו וצמצם את עיניו בהביטו באיש הצעיר היושב מולו. "עקבתי אחריך במהלך החודשים שאתה עובד פה," המשיך, "ואני משוכנע כי נכון לך עתיד מזהיר בתחום הבנקאות." ג'וּזֶפֶּה לורֶנצ'יני קם מכורסת העור והניף את שתי ידיו לצדדים. "יום אחד, איש צעיר, כל זה יהיה שלך, אבל גם לי יש בקשה קטנה ממך." החתן המיועד ישב נטוע בכיסאו ותלה עיניים שואלות בחותנו הנרגש.

"דורה היא בתי היחידה. אחרי מותי איש לא ישא את שם משפחתי. אהיה מאושר אם אתה תמשיך את השושלת ותישא בגאווה את השם לורֶנצ'יני," אמר הזקן בעיניים מלוחלחות.
לבקשתה של אשתו לעתיד אימץ לעצמו גם שם פרטי איטלקי, וכך הפך מוחמד אל סעיד לויטוֹריו לורֶנצ'יני.

החתונה המפוארת נערכה באולם הנשפים של מלון "גראנד" בהשתתפות כל הצמרת הכלכלית והפוליטית של רומא. הלשונות הרעות לגלגו כי ג'וּזֶפֶּה הזקן קנה לעצמו יורש בכסף מלא, אך לא מעטים מהדוברים היו מוכנים להתחלף עם החתן.

זו היתה התקופה בה למד מוחמד ויטוֹריו לאהוב את רומא. הוא החליט להשלים פערי תרבות, ולערוך היכרות מעמיקה עם עיר הולדתה של כלתו. הוא יידע על רומא לא פחות ממי שנולד וגדל בה, החליט. הוא החל לסייר ברחובות העיר, התהלך בין הריסות הקולוסאום, ישב לשתות בבתי הקפה הקטנים למרגלות המדרגות הספרדיות וביקר במוזיאונים המפורסמים של קריית הוותיקן. שעות ארוכות סבב בכיכרות המפורסמות של רומא, פיאצה ונציה, פיאצה נאבונה ופיאצה די ספאניה, מנסה להידמות לאיטלקים הצעירים ולחקות את התנהגותם. לא פעם נצמד לקבוצת תיירים והאזין להסבריו של המדריך. כשהגיע לפיאצה בּוֹקה דֶלה וריטָה סיפר המדריך כי בעבר, בתקופת האימפריה הרומית, היתה זו כיכר השוק אליה היו הדייגים מגיעים עם מרכולתם ומציעים אותה לעקרות הבית הרומיות.

האגדה העממית טוענת, סיפר המדריך, כי כאשר אחד המוכרים נחשד בשקר או ברמאות, היו ניגשים לכנסיה הסמוכה, אל ה"בוקה דלה וריטה" - פי האמת. היה זה לוח אבן עגול ושטוח ששימש בדרך כלל לכיסוי בורות ביוב, גובהו כקומת אדם. על לוח האבן היה מפוסל פרצופו של אל הנהרות שבו האמינו הרומאים: עיניים, אף ופה. החשוד בשקר נדרש להכניס את ידו אל תוך חלל הפה. אם היה דובר אמת, היתה ידו יוצאת בשלום, אבל אם אכן שיקר, היתה האבן נושכת את ידו.
"הו, באמת? הרי זה ממש נס. א-מִירְקְל," התרגשה תיירת אמריקאית קשישה.
"בוודאי," השיב המדריך בניצוץ זדוני בעיניו, "ולא סתם נס. מאחורי האבן ניצב אחד הכמרים, ובאמצעות אבן גדולה היכה את ידיהם של אלו שהיו ידועים כשקרנים." כל התיירים - חוץ מהקשישה האמריקאית - פרצו בצחוק גדול.

דווקא ויטוֹריו לורֶנצ'יני הצעיר התנדב להגן על ההיסטוריה של ארצו החדשה. "מה זה משנה אם היתה זו האבן או הכומר," אמר. "העיקר שהאיכרים התמימים האמינו ופחדו לרמות. הם ידעו כי סופו של כל שקר להתגלות," קבע בנימה פילוסופית.

רעם עצום שהרעיד את הכיכר תלש את ויטוֹריו באחת מן הזכרונות המתוקים והחזירו אל קרקע המציאות. צמרמורת אחזה בו. כמה תמים הייתי, חשב במרירות. סופו של כל שקר להתגלות. אני עצמי אמרתי זאת, והנה, עכשיו זה מתרחש לנגד עיני. השקרים הישנים מתגלים, הסודות האפלים נחשפים, הפשעים העתיקים מאיימים לצוף על פני המים ולהתגלות לעין כול.

איום של ממש ריחף מעל האימפריה הכלכלית שלו. הבנק הקטן והצנוע של חותנו הפך תחת שרביטו לאחד המוסדות הפיננסיים המכובדים באיטליה. סניפים חדשים נפתחו במילאנו ובנאפולי, אך עיקר גאוותו היתה על שלוחת הבנק בריאד. הסניף שתורם רבות למאזן החיובי של הבנק, אך לא פחות חשוב, משרת היטב את העניין הערבי. בלי בנק קוֹנְטִי לורֶנצ'יני בסעודיה, המאבק לא היה נראה כפי שהוא נראה. אבל עכשיו, עכשיו הכול עלול לרדת לטמיון. ובגלל מי, בגלל שני יהודים ארורים: האחד - זקן מטורף שהיה מאושפז בבית חולים לחולי נפש עד יומו האחרון, והשני, הו השני... לורֶנצ'יני נשא מבט רווי משטמה אל הבניין שליד הכיכר, אל מלון "פְּלַאצוֹ אֶל וְלַאבְּרוֹ". שם, בקומה הרביעית, התאכסן היהודי השני, הצעיר, זה שהופיע באותו בוקר בבנק וחולל את רעידת האדמה.

אגרופיו של לורֶנצ'יני נקמצו בחוזקה ורעדו בחמה. לא! הוא לא ייתן לזה לקרות! הוא לא יעמוד מהצד ויניח לבנק שלו לקרוס. הוא נוטל עכשיו את תפקידו של הכומר הניצב מאחורי לוח האבן העגול. הוא יחליט מי דובר שקר ומי לא. הוא יחליט איזו אמת תתגלה ואיזו תישאר חסויה לנצח. ויטוֹריו לורֶנצ'יני, הוא ולא אחר, יחליט ידו של מי תצא מה"בוקה דלה וריטה" שלמה, ועל ידו של מי תונחת מכת מחץ. באכזריות, בכל הכוח, במלוא העוצמה... שוב הציץ בשעון שעל פרק ידו. 12:14. למה הוא לא מגיע?!
בחצות ורבע התייאש ויטוֹריו לורֶנצ'יני. הוא העיף מבט אחרון סביב, אך איש לא נראה בכיכר. "נבל," לחש לעצמו בזעם.

הוא החל פוסע בוִיָה (רחוב) פֶּטְרוֹסֶלִי, חזרה לכיוון המשרד, מטיח את מטרייתו בזעם באבני המדרכה. מה הוא חושב לעצמו, הרוסי הזה, שהוא יכול כך לזלזל בי? קובע פגישה, מבטל אותה, מודיע ברגע האחרון שהיא בכל זאת תתקיים - ולבסוף לא מגיע. ואלכס, זה שהמליץ עליו, גם הוא יחטוף ממני על הראש. הוא הרי הבטיח שהרוסי הוא האיש המתאים לטפל בבעיות כאלו. מילא. לא חסרים בחורים טובים בסיציליה שישיגו את המסמכים הארורים, ובמחיר זול בהרבה. אה, אילו רק הייתי פוגש אותו, הייתי נותן לו מנה כזו, שהוא לא היה מעז...

רק בשניה האחרונה חש הבנקאי הזועם שמישהו מתגנב בצעדים חרישיים בעקבותיו. הוא לא הספיק להפנות את ראשו לאחור כשיד כבדה הונחה על כתפו. נשימתו נעתקה. הוא קפא על מקומו כשהדם אוזל מפניו בבת אחת.

באיטיות, בזהירות, אחוז חרדת מוות, החל לסובב את ראשו. הדבר הראשון שקלטו עיניו היתה כפפת העור השחורה שבה נתונה היד. חולשה משונה פשטה בגופו. רגליו כמעט כשלו. האיש היה גבוה ממנו. את גופו עטף מעיל ניילון ולראשו חבש מגבעת רחבת שוליים. פניו היו מוסתרות לחלוטין: על עיניו הצלו משקפי שמש וצעיף רחב כיסה את פיו ואת אפו. ברור היה שהוא מחייך שם, מתחת לצעיף. ניכר היה שהוא משועשע לנוכח הבהלה שאחזה באיש הקטן והעגלגל שמולו.

"בּוּאוֹנָה נוֹטֶה (לילה טוב) סִינְיוֹרֶה (אדון) לורֶנצ'יני. וּוִי הֶב א מִיטִינְג, נוֹאוּ (יש לנו פגישה, לא)?" הוא דיבר אנגלית במבטא רוסי כבד, ונראה כי נהנה להפגין גם את ידיעותיו הקלושות באיטלקית.
כל תוכניותיו של לורֶנצ'יני לצעוק עליו, להטיח בו האשמות, לנזוף בו על האיחור, נמוגו כלא היו. כל מה שהצליח לפלוט מפיו היה "כן" חלוש ומפוחד. "או אולי התחרטת ואתה כבר לא צריך אותי..." המשיך בעל הכפפה השחורה להתעלל בו בחיוך סרקסטי. "לא לא לא, זה בסדר." לורֶנצ'יני הרגיש מובס לחלוטין. "אוקיי, בוא אחרי." הרוסי הצביע על המבוא לכנסייה, מעבר לרחוב. ויטוֹריו לורֶנצ'יני פסע בעקבותיו בדממה. הם חצו את הכביש באלכסון והגיעו אל אכסדרת העמודים המוארכת מול שער הברזל הנעול. הגשם פסק. מן התקרה הקמורה השתלשל פנס רחוב שהפיץ אור קלוש. משבי רוח פתאומיים הרעידו את פני המים בשלוליות הקטנות שברצפת האבן.

"את הכסף." אמר הרוסי קצרות.
"פְּרֶגוֹ, פְּרֶגוֹ (בבקשה)," הושיט לו לורֶנצ'יני את המעטפה ששלה מכיסו. "רוצה לבדוק?"
"פה? השתגעת?"
הרוסי משך את צווארון המעיל גבוה יותר וטמן את המעטפה בכיסו. הוא לא יטרח לבדוק מה כתוב בהמחאה. הוא יודע שהסכום תואם את הסיכום המוקדם. יש פה 100,000 דולר, וכשיביא לאיטלקי את המסמכים יקבל עוד ארבע מאות אלף. לא רע.

עכשיו הוציא לורֶנצ'יני מכיס חליפתו שלושה דפים מקופלים ומסר אותם לרוסי. הלה רפרף במהירות על פני הכתוב והבנקאי הציץ סביב במצוקה, מוודא שאיש אינו מתקרב. לפתע הרים הרוסי את ראשו. "הוא מתגורר במלון "פלאצו אל ולאברו"? זה ממש פה, על הכיכר." הוא סימן בראשו על הבניין הסמוך. עכשיו, לאחר שסיים את תרגיל המנהיגות על הבנקאי המפוחד, היה הרוסי יעיל וענייני.
לורֶנצ'יני רק הנהן בצייתנות. הוא ידע היטב שהיהודי הצעיר מתאכסן במלון הזה, וקיווה כי הדבר יקצר את תהליך מציאת המסמכים.
"יהיה בסדר," טפח הרוסי על כתפו של הבנקאי בעוצמה מפוקקת עצמות. "אל תדאג. נהיה בקשר."
"גְרַצְיֶה (תודה)," אמר לורֶנצ'יני לרוסי, "גְרַצְיֶה מִילֶה (תודה רבה), ותמסור דרישת שלום לאלכס."
"לאלכס?!" לורֶנצ'יני לא שם לב שהרוסי גיחך מתחת למעטה. "אין בעיה. אני אמסור לו. אֲרִיוֶדֶרְצִ'י (להתראות)."

הפרק הראשון מתוך 'צוואה' מאת חיים גרינבוים, באדיבות הוצאת 'יפה נוף'
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by