בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: אחד העם  
 
 
איתן בוגנים

האמנות היא הסיוט והחלום הרטוב של עמי פיצ'ביץ, מכור לאמנות בעל כורחו ומעריץ של היומיום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הייתכן שהאמנות היא נגזרת (דרוויניסטית) בלתי נמנעת של הטבע האנושי? הנעז לומר שהאמנות (הניטשיאנית) היא אשליה? האמנם האמנות היא אישור (ג'ויסיאני) לאופיו השרירותי של העולם? או שמא האמנות היא ההעצמה של החיבור (הפיצ'בי) בינה לבין היומיום? בכל מקרה, בין זאת, היפה, לבין עמנואל פיצ'ביץ החסון, יש רומאן סוער ומרגש (מריבות ולחשושים רכים, בעיטות וליטופים חושניים). היא הסיוט והחלום הרטוב של עמנואל, היא הסירנה, המוזה, האלה, הקללה. עמי פיצ'ביץ, אמן צעיר ומבטיח (הוא הבטיח הרבה, ועוד יקיים), צייר, מורה, השכן ממול.
 
 
הפכת לאמן פוליטי?
"אי אפשר להגיד שהפכתי לאמן פוליטי. אני לא נמצא במצב שאני יכול להיהפך למשהו. אני מרגיש שאני הרבה פעמים מסתכל על המציאות המורכבת ולא יכול להיות אדיש אליה, דווקא מהצד של האמנות. אני מסתכל על החיים אחרת בגלל שאני עושה אמנות. המציאות היא שם ואני מרגיש אותה. נראה לי רלוונטי עכשיו להתעסק גם עם זה."

מסתכל אחרת על החיים בגלל האמנות?
"להורים שלי הייתה חנות של מכשירי כתיבה, ואני הייתי צריך להישאר בעסק, לעבוד, למכור. זה שהיה לי כשרון בוועדת קישוט תמיד הציק לי. חוץ מקצת תשומת לב מההורים, לא יצא מזה שום דבר. אין מקום לאחסן, אז זורקים לפח. האמנות לא התחברה לי אז עם מהלכים של סיטואציות יומיומיות, היא הייתה איזו בועה. בכיתה ו' הפסיק לי וחתכתי מהשטויות האלה. מאוחר יותר, אחרי הסיבוב שעשיתי בעולם ובבצלאל, נתתי לזה עוד צ'אנס. תמיד אמרו לי שיש לי כשרון ואני צריך לעשות עם זה משהו, אבל זה לא התחבר לי עם היומיום. מה בסוף אתה עושה עם כל ערמת הג'אנק שעשית? עם הבדידות בסטודיו?"
 
 
עכשיו אתה אמן.
"ברור. זה בא לי בכפייה. אני חושב שתמיד הייתי יכול להיות מישהו אחר. בזמן האחרון אני מרגיש שדווקא בגלל שאני מתעסק עם אמנות, נפתחה לי איזו עין נוספת. נאמר, אנשים שפתאום עוצרים באמצע הכביש ליד הרכב שלהם ורבים על מי חתך את מי, ועוזבים. שאלתי את עצמי למה הם עושים את זה? עוד פעם המנטליות הישראלית? הבנתי שהם היו צריכים לעצור רגע, לשחרר לחץ ולהמשיך. אני מבין את הצורך שלהם לעצור את הזרימה של המכוניות. גם אני הייתי עוצר וצועק אבל עכשיו אני הולך לסטודיו ועושה אמנות. אני יודע שהמציאות לא מסודרת לי בראש ובסטודיו הכאוס הזה מושהה, אז זה מתחבר. אבל אני לא יכול להגיד שאני יכול להיות בקרבה של אמנים שמדברים על עצמם והמוזרות שלהם. טוטאלי ואני זה הכי רחוק. אין לי כוח לזה, אני רוצה את החיים שלי בחזרה."

החיים אבל לא עוצרים.
"אף פעם לא דגלתי ביותר גבוה, חזק ומהר. אני עושה הבחנה בין יותר למלא. מעניין אותי יותר המלא, כי תמיד יש מישהו יותר חזק שבא ונותן לך כאפה וגומר עניין."

תסביר בבקשה.
"מה שאני קורא לו חיים, זה היומיום שאתה חי אותו, ויש רגעים מלאים שקרו פעם והם זיכרון בשבילך. יש כאלה שמפנטזים, כאלה שנוסעים להודו, אני לא רוצה את זה בחזרה, אבל בכל זאת רוצה להתייחס למלאות הזאת. כשאני מסתכל על אנשים, זה ברור לי - אנשים רוצים משהו, שרגע אחד מה שהם אומרים יהיה בעל משמעות שאי אפשר לערער עליה. זה סוג של מצוקה וזה בטח מתנגש עם רצונות של מישהו אחר. לא מעניינת אותי הספציפיות של הסיטואציה, אלא היכולת שלי להתנהל מול זה. מבחינתי אמנות פועלת ביחס הזה."
 
 
 
יכולה להיות פעולה אחרת שתשנה את החיים, תערוכת החומה?
"בהחלט, אפילו בסיטואציה כזאת מצומצמת. אבל אני לא יכול להגיד שעשיתי חריץ בחומה, גם לא שאפתי לזה. אבל נפער איזה מקום ואם אני יכול לאפשר לעצמי להתייחס למקומות האלה, זה הרבה. להגיד שהעבודות שלי באו ומצאו פתרון או מהלך חדש, בכלל לא. אני לא שם, הן לא יכולות לעשות את זה, הן צנועות מדי."

ספר איך אתה עובד?
"עד עכשיו רישום בסטודיו היה מעין שיחזור מאד אינטנסיבי - צמצום של דימויים מהאינטרנט לרישום. זה מתיש והעבודות הופכות להיות אגרסיביות. עכשיו אני עובד עם שמן. כל שכבה שאני מוסיף מפתחת את העלילה. אני צריך את המתח הזה כדי להעצים את הכאוס. ברוב המקרים אני מתחיל לדבר אל הבד, אבל הוא לא שומע, אז אני מתחיל להקשיב. הבד לא צריך להקשיב לך - לאיזה אגו יש לך ואיזה בן אדם מוסרי אתה. השאלה היא אם אתה יכול להקשיב לו. אני מסתכל בו ואומר שיכול להיות שיש לו פוטנציאל, אז נתמוך בו."
 
 
יש סיפוק?
"יש רגעים בודדים. הרעב עצמו לא נסתם אף פעם. זה סוג של מינוח שלקחתי לרמה החושית, לחוש הטעם. ריקנות קיומית שכל פעם אני חוזר אליה. מה יש לאמנות להגיד ביחס לזה מעבר לאגו המתפתח של אמנים, שהופכים להיות קצת יותר חשובים משהיו לפני זה?"

מה יש לך להגיד על אהבה?
"זה פשוט וברור. כשטוב לך שם אז טוב לך שם. זה שצריך לתחזק אהבה, זה סיפור אחר. אבל מי שלא יודע מה זאת אהבה, הוא באמת מסכן. לפגוש בן אדם ולהרגיש אליו משהו זה לא פשוט, כי זה מצריך ממך להיות פשוט. ביומיום אני נמצא במצבים של אהבה, והרבה. זה קודם כל מקום שאתה לא צריך להוכיח משהו, מקום של הקשבה שאי אפשר לרכוש אותו."

אתה חולם?
"כל הזמן. מי שחולם יודע גם שיש לו סיוטים ומי שיודע שיש לו סיוטים יודע שהאהבה קשורה לסיוטים שלו. חוסר אהבה, סיוטים וכל הדברים שאוהבים לעשות עליהם סרטים, הם בלתי נמנעים. כשהחלום ממשיך איתי אז כל היום שלי הופך למרוכך, פריך יותר. אם בסיטואציות מסוימות הייתי מגיב רגשית, אז החלום מפורר את האגרסיות. בסטודיו, אני אומר לעצמי שאני רוצה לצייר את המציאות, את הרגע הממשי, אבל רק כשאני משחרר, אני מבין שזה צריך לעבור דרך החלום, הדמיון. זה לא יכול לעבור ישירות. גם למוסס את עצמי ברמה החומרית ולא לחשוב מחשבות יציבות."
 
 
עד עכשיו דיברת בעיקר על אמנות. מה עם החיים?
"אם הייתה לי משפחה, אז הייתי אומר לך, רגע, אני צריך לטפל במשהו אחר. הייתי קרוב לזה. זה נגמר באיזשהו שלב. אז משהו צריך למלא חלל, אבל אני עושה ההפך, אני מצמצם אותו. יש רגעים שאני לא חושב על אמנות בכלל."

רגעים ספורים.
"זה שאני מתעסק עם אמנות רוב הזמן, אלו מצבים פתטים שכמעט גובלים במחדל. זה שהתמכרתי לאמנות, זה בגלל האישיות שלי, והצמצום של ההתמכרות הזאת מרגיש לי הכי טוב בעולם."
 
 
שאיפות?
"אם אגיד שאני רוצה חברה ולהצליח באמנות, אז אהיה הכי פשוט. ככה זה גם בר-השגה. במציאות אני רוצה דברים מציאותיים, פשוטים. אני הבן אדם הכי פשוט שיש, מה שנקרא השכן ממול."

דברים שעשו את זה לעמי:
תשע קריאות תלמודיות, עמנואל לוינס – ספר שמבטיח ומקיים.
רחוב ביאליק - החיקוי הכי טוב של הכפר.
הביוגרפיה של בודלר, אנרי טרויה – הזעזוע של היומיום.

עמי מציג בתערוכה "3 ערים נגד החומה", יום חמישי 10.11, בית האמנים תל אביב
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by