בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בשבח העממיות  

בשבח העממיות

 
 
לילך וולך

לילך וולך מורידה את הכובע בפני התוכנית 'אימא מחליפה', שמצליחה לרגש ולעניין, על אף היותה "עממית"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אימא מחליפה (צילום: יח"צ)
 אימא מחליפה (צילום: יח"צ)   
מעטים הם הרגעים הטלוויזיונים בהם "עממי" אינו שווה ערך לנמוך, חנפני, או גזעני.
למרות כל הדברים הטובים שרובנו חושבים על עצמנו, אנו ממקמים את ה"תרבותי" או את ה"נאור", רחוק שנות אור מן ה"עממי". ובהתאמה, נושאי דגל העממיות ניכסו לעצמם חום, אהבה ומשפחתיות, כאילו הם נכסי דלא ניידי.

כאשר אושיות תרבות (שהם אושיות - לדאבוננו ולדאבון האינטליגנציה), יוצאות בהכרזה שהנה, הם מביאים תוכנית חדשה, שהם מכנים "עממית", אל המרקע - אפשר לדעת שיהיו צרות. איצטלת העממיות מאפשרת להם פשעים נגד האנושות בדמות הומור נמוך במיוחד והשפלה של עדות/ מיעוטים/ נשים. ואגב, לשם הבהרה, אין כאן כל חלוקה עדתית – כל אלו המעידים על עיסתם שהיא טובה למאכל כל העם, נוקטים בדיוק באותה הדרך.

כל ההקדמה הזו היתה לציון היוצא מן הכלל. "אמא מחליפה", שמבוססת על פורמט מצליח שרץ בארה"ב ובבריטניה, וניתן לראות את גרסתו האמריקאית והצווחנית ב"יס", מבוססת על עיקרון פשוט מאין כמותו, ובכל זאת אפקטיבי לעילא. שתי אמהות מחליפות בתים לשמונה ימים. בימים הראשונים תחיה כל אישה לפי ספר החוקים שניסחה האם המקורית של הבית, חוקים הכוללים את אופן החינוך של הילדים, ההרגלים המשפחתיים וחלוקת העבודה עם הבעל. במחצית הזמן הנותר, מנסחת כל אמא מחליפה, חוקים חדשים משלה, אשר חלים על כל בני הבית.

למרבה ההפתעה, ההפקה הישראלית, אם להסתמך על הפרק הראשון, חביבה ומעודנת הרבה יותר מאחותה הפרֵחה, האמריקאית. אפשר בקלות להיגרר למציצנות זולה, עריכה גסה ומניפולטיבית, (אפרופו עריכות גסות – שוב, הפרומו כושל ומעמיד באור רע מאוד את התוכנית), והנה זה פלא – תוכנית עממית בהגדרתה, מתאימה לכל המשפחה, ללב הפריים טיים, לב המיינסטרים – והתוצאה מלבבת.

מלבד ההתנגדות האוטומטית שלי למירכוז האישה בטריטוריה האימהית הסטרילית, דווקא בצילומים ובדיבוב הנשים המרואיינות, מתגלות נשים מקסימות, חזקות ואינטליגנטיות, בעלות צרכים אנושיים, שאינן מתביישות לבטא אותם. למרבה ההקלה, הן לא לקחו עליהן את התפקיד החד-צדדי והקרטוני של האישה שהפכה את כל קיומה לשד מניק ומזין, אלא הן באמת נשים בשר ודם, מעניינות ומרגשות.

מרענן לגלות שאפשר עדיין לעשות תוכניות שהן עממיות בהגדרתן, ושאינן מתנשאות מעל לחלקים באוכלוסייה, ובכל זאת לשמור על רמת כבוד וקרדיט לצופה. עוד היה נעים לגלות, שוב, שהאנשים המעניינים, הכנים והמורכבים ביותר, הם לא אלו אשר ממלאים את מסכנו יומיום, כשמאחוריהם תפאורות פלסטיקיות, והם מדקלמים באינפוף שורות שכתבו להם אנשים אחרים, אלא דוקא אלו שמאכלסים את הרחובות, השווקים ושאר מקומות שאינם מוקפים בקירות אולפני הפקה.

הכפפה היחידה שנותר לזרוק למפיקי התוכנית היא זו - האם תהיו מסוגלים להתעסק במשפחות שאינן לכאורה "נורמטיביות"? האם נזכה לראות משפחות נוצריות, ערביות, חד מיניות? או שהתקשורת תמשיך להנציח ולקדש לנצח את מוסד המשפחה הגרעינית, כפי שהיא נתפסה כרצויה בשנות השמונים? הקהל בבית מוכן לזה, האם גם המפיקים?
 
 
* בקטנה
אפרופו הפרומואים האיומים, יש עוד מישהו שהמשפט – "כאילו, הלו? חזה עוף?", עדיין לא תופס לו תאים אפורים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by