בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בושה  
 
 בשקט בשקט. קייט בוש (צילום: מתוך האתר הרשמי)   
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי חושב ששתיקה של 12 שנה לגמרי לא מצדיקה את חלקו הראשון של האלבום הכפול של קייט בוש. את חלקו השני לפעמים כן

 
 
 
 
 
 
 
 
 

קייט בוש - Aerial

עטיפת האלבום Aerial
 עטיפת האלבום Aerial   
הטעות הראשונה שעשיתי כשניגשתי לאלבום החדש והכפול של קייט בוש, הוא לשמוע אותו בזמן נסיעה, באותם אחר צהריים אפורים של פקקים בכבישי ארצנו. הנהגים בחוץ הלחיצו בכל רגע נתון, ובעוד אני מנסה להתעלם מהצפירות החדות שלהם, ידעתי שלבטח לא אעשה חסד עם האלבום המעניין הזה.

חזרתי הביתה, שמתי מים בקומקום, ונפשי כמהה לכוס תה חם (עם נענע, נו מה?). התיישבתי בסלון ברגליים משולבות והקדשתי לאלבום הכפול את הזמן הראוי לו והשיר הראשון 'King Of The Mountain' התנגן בחדר. בתור אחד שחי בתוך עמו, אני יודע שביקורת כזאת או אחרת על פועלה של קייט בוש, היא בגדר הליכה על ביצים, אבל למען האמת, גם ביצים מקושקשות זה די בסדר.

החלק הראשון באלבום שנקרא 'A Sea Of Honey', הוא מאוד לא קל לשמיעה בפעם הראשונה, ובהתחלה, בטח שלא הפיל לי את הלסת לשולחן. השיר 'Bertie' שכתבה בוש לבנה הבכור הוא יפה ומקסים כמחווה, וכל ילד היה רוצה לקבל שיר כזה מאמא שלו, בייחוד אם היא קייט בוש, אבל הצרה שלו היא שהמלל שלו אוורירי ומרתק כמו נסיעה של ליצן על חד אופן, ודווקא הלחן וההפקה שלו מושקעים למשעי, ומשאירים את הטקסט הרחק הרחק מאחור.

כמעט אותו הדבר קרה בשיר הבא, 'Mrs. Bartolozzi', שמורכב מטקסט מעולה, אבל מלחן עייף והגשה מעיקה. הגאולה בחלק הראשון מגיעה מהשיר החמישי ואילך, בשירים טובים, הן בלחנים, הן בטקסטים והן בהפקה המוסיקלית, כשהבולט בינהם הוא 'Joanni'.

Aerial הינו האלבום השמיני במספר של קייט בוש, שמאחוריה קריירה לא מבוטלת של 27 שנים. הוא מגיע אחרי שתיקה ארוכה של 12 שנה (האחרון שהוציאה היה The Red Shoes, Columbia Records). נראה שזה גימיק שיווקי לא קטן - החייאת אמנים שנעלמו מהאופק התרבותי, שמבקשים לחזור לתעשייה עם התירוץ הלא יסולא בפז של "עבדתי המון שנים על האלבום הזה, הגיע הזמן, ואני מקווה שהצפייה תשתלם".

החלק השני של האלבום 'A Sky Of Honey' הוא הרבה יותר מעניין ומרתק מקודמו. הסיבות לכך הן שהוא בנוי הרבה יותר טוב מבחינה קונספטואלית, ולמרות שהוא מעט יותר הזוי ולא מתפשר מקודמו, יש בו משהו שתופס אותך כל הזמן, בין אם זה פיתוח של מוטיבים מוסיקליים שאפשר לעקוב אחריהם והסיפור שמסתתר בתוכם, ובין אם זאת ההגשה של בוש, שנשמעת כאן הרבה יותר מתכוונת, מאשר, לדוגמא, בשיר 'Mrs. Bartolozzi' מהחלק הראשון, שאני מעדיף להפסיק להזכיר אותו.

החלק השני מתגלה כמסע מוסיקלי משעות אחר הצהריים ועד לזריחה של יום המחרת. הטקסטים מעולים, הלחנים מאוד טובים ואני ביינתים לא הבחנתי שכוס התה ביד שלי כבר הפכה קרה.

קייט בוש חתומה באלבום על כל השירים ועל ההפקה המוסיקלית המשובחת, דבר שמציג אותה ללא ספק כיוצרת בזכות עצמה וכאמנית מעניינת. עוד בחייה הפכה בוש לאושיית תרבות מעניינת, שאני משוכנע שזמרות ויוצרת כמו טורי איימוס או שרה מקלחלן היו מאזינות לה, בטרם יצאו עם חומרים משלהן.

בוש עבדה על האלבום הנוכחי במשך 6 שנים, מה שבהחלט מסביר את ההפקה הקפדנית והמושקעת. עם זאת, לא יינתנו לה שום הנחות בגין שתיקה ארוכה. לסיכום אומר שהחלק הראשון של האלבום מעייף, לא ממצה וברובו אינו מחמיא לכשרונה המיוחד, אך תשע הרצועות בחלק השני הן בהחלט טובות, מצדיקות 6 שנות עבודה, ומדי פעם, מספקות תירוץ הגיוני לשתיקה של 12 שנים.

קייט בוש – Aerial (EMI) 80:04 דקות.

הכי בלונדיני: Prologue
הכי שחורדיני: Mrs. Bartolozzi

לבית של קייט
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by