בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לוציפר בבית המשפט 

לוציפר בבית המשפט

 
 
מיכל זמרני

'השדים של אמילי' הוא סרט שלא החליט האם הוא סרט אימה או דרמת בית משפט. ככה זה כשמנסים לתפוס יותר מדי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אמילי רוז. משבר זהות (יח"צ)
 אמילי רוז. משבר זהות (יח"צ)   
בכל רשימה שמנסה לסכם את סרטי האימה הטובים ביותר, יופיע תמיד 'מגרש השדים' מ-1973. זכורה ממנו במיוחד הסצינה המצמררת, שבה מסתובב על צירו ראשה של הילדה רייגן, בגין תעלול אכזרי של השד שהשתלט עליה. מאז, נעשו לא מעט סרטים על קורבנות של השתלטות שדים עוינת, ואפילו בארץ דאגו לטפל בנושא, עם הסרט 'אהבה אסורה', בו נטפל הדיבוק לאיילת זורר. אבל אף אחד מהסרטים הללו לא זכה להצלחה ולתהילה של מגרש השדים, מהסיבה הפשוטה: הם לא היו מפחידים מספיק.

גם 'השדים של אמילי', המוגדר על-ידי המפיקים כ'מותחן אימה מצמרר', לא מצליח להגיע אל הרף הגבוה שהציב אותו סרט קלאסי, זוכה פרס האוסקר לתסריט. ולא בגלל שלא מדובר בסיפור מפחיד. נהפוך הוא: לסרט יש פוטנציאל הפחדה עצום, בגלל העובדה הפשוטה שמדובר בסיפור אמיתי. את הבעיה של 'השדים של אמילי' ניתן לסכם במשפט אחד: הסרט סובל ממשבר זהות.
 
פרקליטתו של השטן (יח"צ)
 פרקליטתו של השטן (יח"צ)   
מצד אחד – סרט אימה. אמילי רוז (ג'ניפר קרפנטר), נערה בריאה ומלאת שמחת חיים, חוטפת לפתע ריבוי סימפטומים, המעידים על מחלת גוף ונפש. היא סובלת מהזיות קול ותנועה, נתקפת בעוויתות משונות שהולכות ומחמירות, מדמיינת שהעולם כולו תוקף אותה. התרופות לא מסייעות, הרופאים חסרי אונים, היא מאבדת עוד ועוד חלקים מאישיותה ובצר לה פונה לעזרה אל הכומר הקהילתי, האב מור (טום ווילקינסון), שמציע פתרון יצירתי למצב – טקס גירוש שדים. הסיטואציה הזאת, האמיתית, יכולה לטמון בחובה שפע של התקפי לב קטנים ומרטיטים לצופים, עם כל שלב בהידרדרותה של הנערה. זה בדיוק היה סוד ההצלחה של 'מגרש השדים'. סימפטום ועוד סימפטום ועוד אחד, המצטרפים ביחד להידרדרות חסרת הפשר ומובילים לפיתרון המוזר, המטורף והבלתי נמנע.

אבל יוצרי הסרט החליטו שלא די להם בזה, והוסיפו את הנדבך השני של הסרט – דרמה משפטית. וכך, מתחיל הסרט דווקא מהסוף, עם מותה של אמילי רוז, מעצרו של האב מור בגין גרימת מוות ברשלנות ופתיחת משפטו. בנקודה זו מתחלק הסרט לשניים, ומנוהל בשני מישורים. המישור הראשון, בזמן הווה, הוא תהליך המשפט בפועל, ישיבות בית הדין, דיוניו של הכומר עם עורכת הדין השאפתנית שלו (לורה ליני) והתופעות המוזרות והעל טבעיות התוקפות לפתע את שניהם. המישור השני, בזמן עבר, הוא סרט האימה בפועל, המתאר את תהליך ההידרדרות של אמילי רוז, מנקודת מבטם של העדים במשפט.
 
 
 
וכך נופל הסרט למלכודת, מפניה הזהירו אותנו חז"לינו זכרונם לברכה: תפסת מרובה – לא תפסת. על מנת לייצר דרמה משפטית טובה, צריך להתמקד בתהליך המשפט מתחילתו עד סופו: להביא תמונה מאוזנת של שני הצדדים על מנת שייווצר קונפליקט; ליצור אמפטיה סביב הדמות הראשית; להתמקד בפרטים הקטנים והשוליים לכאורה שעליהם יקום ויפול המשפט. על מנת להפחיד, להפחיד באמת, צריך ליצור אצל הצופים הזדהות טוטאלית עם הדמות הראשית, ואז, טיפין-טיפין, לעולל לה דברים איומים ונוראיים, ולגרום לצופה להבין אט אט שזה לא ישתפר, שהמצב לא ייפתר אם לא ינקטו אמצעים קיצוניים. אי אפשר לעשות אף אחד מהדברים הללו, אם לא מתמקדים לחלוטין בתהליך. ברגע שמנסים ללהטט בין השניים – נשארים קרחים משני הצדדים.

התוצאה של זה היא עיגול פינות. ויתור על התהליך הדרוש ליצירת סרט טוב ומעמיק באחד משני הז'אנרים לטובת טריקים זולים. דלתות נטרקות ומוזיקה מצמררת במקום אימה פסיכולוגית. הצגה חד צדדית של תהליך המשפט, במקום הקונפליקט מעורר המתח הנחוץ כל כך לדרמה משפטית. כל אלו יוצרים סרט בינוני מאוד. ידעתי שצריך להקשיב לחז"ל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by