בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סכנה, פרסומות 
 
 יעל בר זוהר ויהודה לוי (מתוך הפרסומת של `פוקס`)    
 
לילך וולך

ללילך וולך נשבר מהפרסומות שמספרות לה מדי רבע שעה מה היא צריכה לעשות כדי שחייה יהיו דבש, ומתריעה מפני הסכנה שבהן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עם כל המחקרים הרפואיים החדשים שצצים כפטריות לאחר גרביים סינטטיות, בהם מוכיחים שמסוכן לנו לנשום עמוק, ללבוש ורוד ולחצות כבישים, אני מתפלאת פליאה עזה, איך זה שעדיין לא קם האיש שיכריז שכל אלו הם רק בוטנים לעומת הסכנה שבצפייה מרוכזת בפרסומות.

סדרות גרועות ומבישות נגמרות לאחר 25 -45 דקות, ועם קצת מזל יורדות אחרי עונה, ואם הן ממשפחת הקמיצ'לים, יורדות לאחר כמה פרקים בלבד ובזה מסתיים העניין. הפרסומות לעומת זאת, לעולם לא ייגמרו: בחלוף פרסומת איומה אחת, תבוא פרסומת איומה אחרת. והתדירות שלהן?! אלוהים ישמור. הפרסומות הן הילד המנדנד הנצחי שיושב ממש מאחוריכם בטיסה ונזכר אחת לעשר דקות שהוא רוצה עוד כוס מים, ועכשיו יש לו פיפי, והוא בכלל ביקש קינלי. רק שהטיסה הזו נמשכת כל החיים.

ונדלג בינתיים על התלונה הקבועה שבפרסומות הווליום יכול לנפץ זגוגיות ולהעיר את התינוק שזה עתה הרדמתם בעמל רב (אם בכלל עשיתם תינוק, אחרי כל הפרסומות שהוציאו לכם את החשק גם לזה). ואל תספרו לי שזה לא הווליום אלא זה "התדר שמשתנה, וכתופעת לוואי גם ה…" - לא מעניין אותי. אם זה צועק, זה צועק, וזה מעצבן, וצריך להיות עם האצבע על השלט כדי שג. יפית לא תחורר לי את עור התוף.

אז למה הפרסומות מסוכנות לנו? בעוד שהטלוויזיה הישראלית נמצאת משהו כמו ארבע-חמש שנים בפיגור אחרי אחיותיה המתקדמות והאנגלוסקסיות. הפרסומות (סביב כל הגלובוס כמעט), נמצאות אי שם בשנות החמישים, בתקופה המלבבת של שמלות מנוקדות ואפייה בנעלי עקב. זה ממש לא משנה, אגב, אם אימהות הפרסומות לובשות היום ג'ינס וטישרט - המסר הוא אותו מסר והוא ברור מאוד – עזבו שטויות, אנחנו נלמד אתכם, משך 2-5 דקות, בתדירות של כל רבע שעה, מה אתם רוצים מהחיים, איך אתם צריכים להיראות, ואיך להשיג את זה. כמו התפוז המכני, אבל בעליזות.

הפרסומות הפכו לכלי ממַשטר חברתי, שנועד לשמור שדברים לא יתפרעו חלילה. כן, ברור שיש הומואים ולסביות, אבל זו רק תופעת שוליים שלא ראויה לאיזכור, ובטח לא לעידוד. מזרחיים? אה! למזרחים יש תפקיד מיוחד אצלנו, הם אחראים על המטבח – חומוס, סלטים, פיתות, יו ניים איט. הם מותק המזרחיים האלה, בלעדיהם לא היו לנו אוכל ובדיחות על פרסים.

נשים ככלל, (חוץ מנשים שמנות, הן חיות רק בממלכת "מתאים לי" ודומיה), מנהלות מסלול חיים מפרך אך רוטיני של קבלת מחזור, שמירה על עור הפנים, בישול למשפחה ואכילת יוגורט. אה, הן גם בודקות אבקות כביסה שונות, כי זה הקיק שלהן. גברים מנהלים חשבונות בנק, מפנטזים על מכוניות, וכשהם מזדקנים, הם הופכים להיות העיבוי הריאליסטי המגוחך שבארוחות משפחתיות, בתור הסבא'לה המעצבן.

זה נראה אולי דקדקני ומנג'ס לחשוב על זה, אבל המידע הזה מטופטף לנו כל יום, כל היום. אנחנו צמאים לקולה, רעבים להמבורגר וקונים בלי לשים לב את האבקת כביסה שקנתה את משבצת השידור של הפריים טיים בכל ערב בשבוע. אז נראה לכם שאפשר להתעלם מהסדר החברתי שהפרסומות מכתיבות לנו? הפרסומות יותר אפקטיביות על הילדים שלכם מכל סיפור שתקריאו להם, וכל הבייבי פוצ'יני שבעולם לא ימחק את הכמיהה שלהם לביצת הפתעה, ואת השיר של האגיס. ומה תעשו אם אין לכם את הכסף לקנות את המותגים האלו? כנראה שתעבדו יותר קשה בעבודה, ותהפכו להיות גם אתם, האנשים המושלמים מהפרסומות.

בקטנה
*מישהו חייב לומר לבקי גריפין ("לרקוד עם כוכבים"), שפרצופי הילדה הנעלבת שלה שלקחו לה את הדובי, חייבים להיפסק, ומהר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by