בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דם ללא יזע ודמעות  
 
 ניקולס קייג` (מתוך הסרט)   
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני מרביצה שיעור בתסריטאות בסיסית בכותב של 'שר המלחמה', שלא נתן לגיבורו סוחר הנשק להזיע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השאלה הראשונה ששואלים כל תסריטאי מתחיל, ולא משנה אם שקד על נובלה קולנועית בת שמונה חלקים או על פרק ראשון בטלנובלה, היא: מה המוטיבציה של הדמויות? מה הן רוצות? לאן הן שואפות להגיע? אילו מכשולים עומדים בדרכם למטרה, ואיך הם יתגברו עליהם? כי זאת יש לדעת – הרצון של הדמות הוא זה שעושה את הסיפור. בין אם זה רצונה של בריג'יט ג'ונס למצוא אהבה, שאיפתו של זורו להביס את הרעים ולהביא שקט אל הכפר, או הבקשה הפעוטה של דורותי לחזור הביתה. מישהו צריך היה להחדיר את הכלל הבסיסי הזה לראשו של אנדרו ניקול, במאי ותסריטאי 'שר המלחמה'.

עקרונית, לא מדובר בסרט רע. בז'אנר שלו, סרטי האקשן, מדובר בסרט סביר בהחלט, המספק את המידה הדרושה של טובים, רעים, מרדפים ופיצוצים. אבל בהתחשב ברזומה המרשים של ניקול (המופע של טרומן), בקאסט (ניקולס קייג', ג'ראד לטו, אית'ן הוק), ובכך שהסרט מתבסס על עובדות מזעזעות (גניבת הנשק הגדולה של לאחר תום המלחמה הקרה) – היו לי ציפיות לסרט שיעשה לי יותר. יסעיר אותי, יטלטל אותי, יוציא אותי עם שאלות. כל זה לא קורה, ובהתחשב בעובדה שהסרט משוחק ומבויים היטב, אין לי אלא להאשים את עבודת התסריט.

אז על מה אנחנו מדברים בעצם? יורי אורלוב הוא סוחר בנשק לא חוקי. הוא החל את הקריירה שלו בגיל 22 (ואגב – ניקולס קייג' בן 22? כן, בטח. ושרון סטון בת 25), כשנקלע בטעות לקרב בין מאפיונרים רוסים, והבין איפה טמון הכסף. מאז גלגלו אותו החיים למוקדי מלחמה מרכזיים ברחבי העולם, מלבנון דרך קוסובו ועד ליבריה, והיות ואנשים תמיד יצטרכו אמצעים להרוג זה את זה, הלך הונו וגדל בהתאם.

כל זה לא מפריע לי מבחינה רעיונית. אני בהחלט מודעת לזה שיש חלאות בעולם. הבעיה היא שאורלוב, בדמותו של קייג', נראה רוב הזמן בעיקר כאילו הוא נקלע לשם בטעות וזורם עם זה. הוא לא נתקל בקשיים ממשיים לנייד ברחבי העולם מטוסי קרב ומטולי אר.פי.ג'י. כל קונפליקט שנוצר מול סוכן האינטרפול הקשוח שיושב לו על הזנב (הוק), או מול המתחרה הראשי שלו סמיאן וייז (איאן הולם), הוא פותר בקלילות, כאילו היו זבובים הנקרים בדרכו; אין לו שום בעיה להשיג את האישה שעליה פינטז במשך שנים; אבל חשוב מזה – אין לו דילמות. כל קושי מוסרי שאולי יש לו, הוא פותר בקלישאות. "זו לא המלחמה שלנו", "אם לא אני – מישהו אחר יעשה מזה כסף", "אנחנו נותנים להם אמצעים להגן על עצמם, זו הבחירה שלהם מה יעשו איתו". למעשה, שום דבר לא עומד בדרכו של אורלוב אל ההצלחה הפנומנאלית. לא החוק, לא כללי המוסר ולא הוא עצמו. ואם אתה משיג משהו כל כך בקלות – איך תדע להעריך אותו? איפה המאמץ? העבודה הקשה? המוטיבציה להשיג אותו, למרות הכל?

כך שאם נחזור לכלל מספר אחד לתסריטאי המתחיל – דומה שניקול פסח עליו. הוא לא הציב לדמותו של אורלוב שום קושי ממשי, ובכך פגע קשות בעלילה וירה לעצמו ברגל בנשקו שלו (ועבר, אגב, על הכלל מספר אחד של סוחרי הנשק). זה חבל, בעיקר בגלל שהעובדות שעליהן מבוסס הסיפור כל כך חזקות, כל כך מרתקות ועם פוטנציאל כל כך גבוה. אין מה לעשות. לפעמים המציאות באמת חזקה מכל דמיון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by