בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אלוהים ישמור  
 
 
לילך וולך

'מי רוצה להיות יהודי' היתה ביזיון, אפילו בסטנדרטים של טוקשואו. לילך וולך, מאוהבת קופטש לשעבר, עברה התפכחות אלימה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ככה זה - כשאתה מצפה מאנשים לדברים, הם יאכזבו אותך. וגם אם הם באמת ישתדלו – רוב הסיכויים שזה לא יהיה כמו שדמיינת. תחשבו על הבר מצווה, תחשבו על עוגת היומולדת בצורת קטר, תחשבו על הנשיקה אחרי שנים של כמיהה – לא מה שציפיתם. בני אדם הם חומר חמקמק, ובדרך כלל לא יסכימו בשום אופן להתעצב לזמן רב באופן בו רציתם שישארו.

ככה קרה לי עם גיל קופטש. אני מודה ומתוודה שהיה לי קראש נעורים על קופטש. מה זה קראש? קראשון. קראשונצ'יק. טוב, נו. קראש, גדול, ענק. מרוצים? וגם היו לי את כל הסיבות – הוא היה מצחיק, נונשלנטי, חמוד, אבל לא חתיך מדי. רוחני אבל לא פנאט. פעם, כשהתראיין בעיתון ושאלו אותו אם מאז שהוא שומר כשרות, יש לו בעיה לאכול אצל ההורים, והוא ענה: (תדמיינו את זה בקול של קופטש, זה מה שאני עשיתי), "זאת אמא שלי, מה, אני לא אוכל אצל אמא שלי?", ואני התאהבתי סופית.

חוץ מזה שגיל קופטש המציא את המאגניבות, הרבה לפני שבכלל ידענו להוסיף את הא', לאפקט גרירת המילים, דבר שהודות לו זכה לדבב את כל הפרסומות לסלולארי, המזוהות עם מאגניבות גרידא. ולמרות שספקות עלו אז בליבי הפותה, עדיין לא חדלתי להאמין – ברגע שתהיה לו ההזדמנות, כך חשבתי, הוא יראה לכולם. הוא יסביר שזו היתה טעות איומה. הוא הרבה יותר מסתם מפלבל עיניים, הוא לא עושה דברים סתם כדי להרגיז אנשים, יש לו אג'נדה. הוא אוכל אצל אמא שלו, אפילו ש...

יש מושג שמתאר את מה שעברתי אתמול, קוראים לזה התפכחות אלימה. כולי צימרורים וציפיות, מחכה לראות מה ישלוף משרוולו השה המורד של הרוחניות, התקווה הוורודה של הדור. ונאדה. פשוט גורנישט מיט גורנישט. תוכנית שלא מספיק מעניינת בשביל להיות שעשועון, לא מספיק עמוקה בשביל להיות טוק שואו (ומי ישמע, מה הם כבר התנאים המחמירים של עומק כדי לעבור כטוק שואו), ובעיקר – לא פה ולא שם. האורחים היו נבוכים, או קצת משועממים בעצמם. והכל היה נראה כמו סצינת היומולדת ב'הקיץ של אביה'. אם האורחים לבסוף כן היו מגיעים, אבל לא היה להם על מה לדבר.

התוכנית היתה יכולה להשתלב נהדר בימיו הראשונים של ערוץ שתיים, כשהכל היה כל כך נסיוני ולא מחייב, שבכל מקרה הרגשת כאילו השכנים במרפסת ממול פשוט מצלמים את עצמם (מה שהיה נכון), ובכל מקרה, האלטרנטיבה היחידה היא ערוץ אחד, או עוד פעם רוקי 2 בכבלים הפיראטיים. הקונספט של התוכנית אוורירי מדי - זה יכול לעבוד אולי בתור משחקי חברה במסיבות של המשרד. אבל להשלים משפטים מספר התנ"ך, עדיין מזכיר לרובנו את הבגרות בתנ"ך, וזה לא בדיוק קורע מצחוק כשבובה בצורת המלאך רפאל מרחפת לאולפן. נכון להיום, למרות שזה מרסק את ליבי לחתיכות לומר את זה – זה פשוט לא מספיק טוב.

בקטנה
* על קווים אדומים ואתיקה עיתונאית – הראיון של יאיר לפיד עם משה דץ, צריך להיות בשיעור הראשון של כל חוג לתקשורת ועיתונות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by