בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרק ראשון: מצב נפשי  
 
 עטיפת הספר    
 
רודריק אנסקומב

פתיחת המותחן מאת רודריק אנסקומב העוקב אחר קורותיו של פסיכיאטר המאבחן פושעים פסיכופתיים, שנסחף למערבולת אפלה המאיימת על חייו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החלום הזה הפחיד אותי. שכבתי ער לצד אשתי, ובכל פעם שהתחלתי להירדם הערתי את עצמי בכוח. זה אפילו לא היה חלום אמיתי. זה היה זיכרון שהשתלט עלי במהלך חוסר האונים של השינה, מציג בפני שוב ושוב את אותם האירועים.

החלום מתחיל לאט, בתחושת אי נוחות מעורפלת. אבּי ואני נוסעים במכונית עם אדריאן. בהדרגה, כמו שריקה שהולכת ומתחזקת, החרדה גוברת. כאשר אני חש מה עומד לקרות, הפחד מתעצם במהירות. אנחנו מתקרבים לרמזור. התחושה בלתי נסבלת – לא רק פחד, אלא גם ידיעה מיוסרת של מה שאיני יכול למנוע.

לפעמים אני צועק בקול בנקודה הזאת ומתעורר, אבל לא הלילה. אני כמעט מרגיש הקלה כאשר הסכנה האמיתית נגלית – ממש רגע לפני הפגיעה, אני נרתע כשאני מבחין במשאית החוצה במהירות באור אדום.

החלום אינו טורח להתעכב על ההלם המבולבל, על הכאב, על הראייה המטושטשת מדם, על האנשים המתאספים סביב המכונית המחוּצה כדי לעזור, על המאמצים הנואשים לחלץ אותנו. הוא עובר ישר ללב העניין. אבּי, במושב הנוסע, מסתובבת לעברי. אני צלול מאוד גם בלב הטראומה; אני מבחין בעורה החיוור ובזיעה שעל מצחה, המעידים על כך שבקרוב תסבול מהלם כתוצאה מדימום פנימי. אבל היא לכודה מתחת לדלת הנוסע המחוצה. היא רוצה את אדריאן. אני לא מסוגל לסובב את הראש כדי לראות מה שלומו. בראיית הנולד הנוראה האופיינית לחלום, אני יודע כבר איזו זוועה תתגלה במושב האחורי, שם לכוד בננו בן השנתיים במושב הבטיחות.

אני עומד מחוץ למכונית. אני חייב להסתיר את הפציעות של אדריאן מאבּי. היא מושיטה את ידיה לקחת אותו ממני אבל אני עושה הצגה שלמה, מחבק את הילד בזרועותי ומנדנד אותו להרגיעו כאילו הוא חי עדיין. אני מקפיד להפנות כלפיה את הצד השלם של גופו. עיניו עצומות. אפשר היה לחשוב שהוא ישן. אני מחליק במופגן באצבעותי על ענן תלתלי שיערו הדק, הבלונדיני.
התיישבתי בבת אחת במיטה. אבּי טלטלה את כתפי. היא חזרה ואמרה לי שאתעורר.
"מה קרה?" שאלתי, הלוּם אימה.
"חלמת," אמרה אבּי. "צרחת."
"מצטער."
נגעתי בפני וגיליתי שהן רטובות מדמעות. אדריאן נהרג לפני שנה, אבל הרגשתי כאילו הדבר קרה אתמול.
אבּי ליטפה את גבי בתנועות קצובות, ובכל מעבר של ידה הרגשתי כיצד הפחד הולך ומתפוגג.
"תנסה לישון," היא אמרה.

שכבנו מחובקים, אבל זה לא עבד. אחרי כמה דקות התגלגלנו כל אחד אל צדו במיטה. הכאב הנפרד של כל אחד מאיתנו התנגש כמו הפידבק ששומעים כשמקרבים יותר מדי מיקרופון לרמקול. יש זוגות שמזייפים אורגזמות. אנחנו זייפנו שינה. שכבנו קרובים זה לזה וניסינו לנשום באופן הסדיר והעמוק המאפיין אדם ישן, מלאים בזיכרונות מאדריאן עד לאותה דרך ללא מוצא של מותו.
כשהטלפון צלצל, מוקדם באותו בוקר, כבר הייתי ער כמה שעות.

אני לא אוהב שמתקשרים אלי הביתה. אחד מהיתרונות של עבודה כפסיכיאטר משפטי הוא, שהמטופלים שלי נעולים לבטח במקום שבו אין ביכולתם להזיק. זה לא שאני מתחמק מעבודה. אני עובד שעות רבות. לפעמים, עד שאני מגיע הביתה אבּי כבר מתייאשת ממני ואני מוצא אותה במיטה עם ספר. אני שוקע בעבודה, נמשך אל מצבי הקצה של הקיום האנושי, שאותם אני חוקר במכון "סנדרס". אבל הרגש החשוף חייב להישאר מאחור; בדרך כלל אני לא מוצא קשר בין הפשעים האלימים של המטופלים שלי ובין התאונה שבה נהרג בני, אולי בגלל שאני מסוגל להפריד בין שני העולמות. אני מסוגל לעמוד בירידה אל מעמקי הברבריות בזכות היכולת שלי להשאיר אותה מאחור. אני מסוגל לשאת כמעט כל דבר – צער קורע לב, זעם מאני, תיאור של מעשים מרושעים שגורמים לי לפקפק במהותה של האנושיות – אבל בסוף היום אני חייב לוודא שהכול נעול מאחורי סוגר ובריח. מפריע לי מאוד אם משהו מכול זה מגיע אלי הביתה דרך קו הטלפון.

אמרתי לאנשים מסנדרס שאני נשאר בבית לכתוב כמה דוחות ושאגיע לעבודה מאוחר. הייתי במטבח, ממלא את קנקן מכונת הקפה במים מהברז ובוהה מבעד לחלון בגלים הנשברים על הסלעים במקום שבו גובל השטח שלנו באוקיאנוס האטלנטי. רק מישהו מסנדרס היה מתקשר אלי בשבע בבוקר. נתתי לטלפון לצלצל פעם-פעמיים והתלבטתי אם להתעלם ממנו. ואז שמעתי מעלי את דלת המקלחת נפתחת בחבטה וקול טפיפת רגליים יחפות.
"אני עונה," קראתי.
אבל מיד אחרי שעניתי לטלפון, שמעתי את אבּי מרימה את השפופרת. האדם מהצד השני של הקו כבר דיבר. אבּי לא אמרה שום דבר. תחילה לא זיהיתי את קולו של לארי שפירו כשהוא פונה אלי כך, מחוץ להקשר של העבודה.
"יש לך תוכנית פנסיה, נכון, פול?" הוא שאל.
"בטח," אמרתי.
נראה לי קצת מוזר שהבוס שלי יתקשר בשעה כזאת לברר את פרטי תוכנית הפנסיה שלי. אני בן ארבעים ואחת ותמיד הנחתי שיום הפרישה שלי רחוק. בכל השנים שעבדתי תחתיו, לארי לא התעניין במיוחד בשלומי. תהיתי אם הוא עומד לומר לי שרוצים לפטר אותי.
"באיזו חברה?" הוא שאל.
ברקע שמעתי את אבּי מניחה את השפופרת. כמה שניות מאוחר יותר נשמע רחש דלת הזכוכית המוסטת כאשר חזרה למקלחת.
"קאוואנו, אני חושב."
"בדיוק!" קרא לארי.

לארי הוא ראש המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים "ניו-אינגלנד-מתודיסט" ופרופסור בכיר בבית הספר לרפואה בהרווארד. הוא לא נוהג להתקשר לפני תחילת יום העבודה. זה לא הסגנון שלו. לקום מוקדם, להחמיץ ארוחות צהריים, לעבוד עד שעה מאוחרת – מאמצים מסוג זה מסריחים מחומרנות, שפוגעת בסטייל שנות השישים של לארי. זנב הסוס שלו נעלם בינתיים ושיערו השחור מאפיר; ז'קט הקורדרוי החום עם טלאֵי העור על המרפקים נמסר מזמן לחנויות הצדקה. לארי כבר אינו פונה אליך בכינוי "גבר". גינוניו הלבביים, המרחפים, יוצרים רושם שפשוט הוצנח אל פסגת בית הספר לרפואה, למרות שלמעשה הגיע לשם בתערובת של בחירות מחושבות של נושאי מחקר, מרפקים של פוליטיקאי והרבה עבודה קשה.

"הוא הבן הזכר היחיד," לארי אמר. "הוא הנסיך. אתה מבין מה אני אומר, פול?"
שיחה עם לארי מזכירה משחק כדורגל שבו השופט הוא גם חלוץ מרכזי.
"מה שקשה לי להבין, לארי," אמרתי, "זה איך כל זה קשור אלי."
הוא נאנח בחוסר סבלנות. " קרן קאוואנו! קאוואנו ניהול הון! אוקיי? זה הבחור. הנסיך לבית קאוואנו. הם שולחים אותו למקום שלך לתקופת הסתכלות."
"מה הוא עשה?"
"זאת הנקודה, פול. שום דבר. איזה אישום מצוץ מהאצבע. הפרה של צו הרחקה שהוציאה חֲבֵרה. בחיי! אם היו חוקים כאלה כשאני יצאתי עם בחורות, הייתי יושב בכלא כל גיל ההתבגרות המחורבן. אבל זה המצב. המשפחה יוצאת מדעתה. הנסיך הולך לכלא בלי שאפילו הורשע. הם מודאגים מאוד. כמובן."

כשמשפחה כמו קאוואנו מודאגת, כל סביבתה המיידית רועדת. הדאגה שלהם נמדדת בסולם ריכטר. הם תורמים כבדים לבית החולים ניו-אינגלנד-מתודיסט. כשבית החולים עמד על סף פשיטת רגל בזמן הקיצוצים בביטוח הבריאות לפני עשר שנים, ג'ון קאוואנו פיקח אישית על הנפקת איגרות החוב של בית החולים. למעשה, המחלקה הפסיכיאטרית תופסת שלוש קומות מ"אגף קאוואנו".
"רצינו להביא אותו לכאן," אמר לארי. "ל'מתודיסט'. ג'ודי אודונל היתה מוכנה כבר לעשות את הבדיקה הפסיכיאטרית. העורך דין אמר לשופט, 'תשמע, אם זאת שאלה של אבטחה, המשפחה מוכנה לשלם על מאבטח שיעמוד מחוץ לדלת של הבחור מסביב לשעון'. אבל התובעת המחוזית התנגדה בגלל איזה פרט קטן – משפחת קאוואנו היא זאת שתשלם על המאבטח אז ייווצר ניגוד אינטרסים. אישית, אני לא מבין למה. אולי צריך להיות עורך דין כדי להבין את זה. השופט התלבט. ברגע שהוא התחיל להתעסק עם הניירת אפשר היה לדעת שהוא יקנה את הטיעון שלה."
"אתה היית שם," אמרתי.
אפילו לארי התקשה לרגע להסביר מה עשה שם ראש המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים האוניברסיטאי של הרווארד. "כמשקיף," הודה. "כדי לתמוך במשפחה. קהילת ניו-אינגלנד-מתודיסט מושיטה יד לעזרה. אתה יודע איך זה. פוליטיקה. בכל מקרה, השופט הסכים עם התובעת המחוזית."
"ברנדה גורן," אמרתי לו.
"אני אומר לך, היא קשוחה האישה הזאת."
"היא טובה מאוד. יוצא לי לעבוד איתה הרבה."
"אבל לעזאזל, פול, הבחור בשנת הלימודים האחרונה שלו בהרווארד. כמעט סיים את התואר. כל החיים לפניו. עם מקום שמור באצולת ההון. יתחיל ישר מהפסגה. למה שהוא יעשה משהו שיסכן את כל זה?"

אנשים שאינם מכירים פושעים, אפילו פסיכיאטרים מנוסים כמו לארי, אינם מבינים את המניעים הטריוויאליים כל כך שעשויים להביא אדם לרצוח.
"וזה בחור שצריך לכלוא?" שאל לארי. "במקום שלך?"
"ברנדה היא אישה די עקשנית," ניסיתי לומר.

"בכל מקרה, השופט הסכים איתה." הוא נאנח. "ואני קיבלתי שיחת טלפון מג'ון קאוואנו."
מרגע שזיהיתי את קולו בטלפון שאלתי אותו בלבי, "למה התקשרת אלי, לארי? מה המסר?" עכשיו התכוננתי לקבל את ההנחיות, למרות שידעתי טוב מאוד מה הן יהיו: תשמור על עצמך. אל תעשה שום דבר שיכעיס את משפחת קאוואנו. שום דבר שיפגע בנדיבות שלהם כלפי ניו-אינגלנד-מתודיסט.
דבר לא ייאמר במפורש, כמובן. לארי בסך הכול התקשר כדי לומר לי מה השעה. השעה להחזיר טובה. אני אמור להתייחס לנסיך בסלחנות.

"תראה," הוא אמר, כפי שעושה איש מכירות שמחליט לסגור עסקה; הקול הופך נמוך, מיתרי הקול רפים ומקלים על מעבר אוויר כך שנימת הקול תלבש את הצרידות הקלה שנשמעת כנה כל כך. "פול. תעשה את הדבר הנכון. אף אחד לא רוצה שתרחם עליו. אני רוצה לומר לך באופן אישי שיש לך יד חופשית בעניין."

הוא הזכיר את "המקום שלך" פעמיים כהנגדה ל"כאן", מרכז העניינים בניו-אינגלנד-מתודיסט. הוא לא אמר מילה על הבקשה שלי לחדש את המימון למחקר, או על ההצעה החדשה שנחה על שולחנו כבר חודשיים. הוא לא הציג את העניין במפורש כ"שמור לי ואשמור לך".
"אף אחד כאן לא מתכוון לפקח עליך," הוא הדגיש. "תעשה מה שתמצא לנכון. אנחנו לא מתכוונים לערער על ההחלטות שלך. ואם משפחת קאוואנו לא תהיה מרוצה..." העז לארי לומר, מתאר במפורש את התרחיש הגרוע ביותר.

הוא לא השלים את המשפט. לאדם כמוני, בעל התעניינות מקצועית בהונאה, ששמע את השקרים של הטובים ביותר בתחום, השתיקה שלו היתה הפגנת מיומנות עילאית, חדורת ביטחון עצמי כמו אתנחתה בקונצ'רטו לכינור של מוצארט.
הוא הפר את הדממה. "אתה יודע מה," אמר וצחק, "שיזדיין." לארי ציחקק כאילו נהנה לדבר שוב בחופשיות כמו נער. "שיזדיין, בן אדם! שיזדיינו ג'ון קאוואנו וכל הכסף שלו!"

'מצב נפשי', מאת רודריק אנסקומב, הוצאת עברית בשיתוף כתר, תרגום מאנגלית: יעל אכמון
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by