בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הופעה: ג'וני השועל  
 
 ילד קטן-גדול. ג`וני גריפין (צילום: יח``צ)   
 
ברק וייס

סקספוניסט הטנור ג'ון גריפין אמנם כבר שועל זקן, אבל אמש בהופעה, מצא ברק וייס בנגינתו את כל מה שהוא אוהב בג'אז

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני כשני עשורים, כמה מפיקים זריזים ומוכשרים החלו לשווק נגני ג'אז צעירים וכמעט חסרי נסיון כמו ה- Young Lions. לפני כעשור, מפיקים זריזים לא פחות וממולחים עוד יותר, עטפו לנו כמה טנורים ירוקים בעטיפת Tough Young Tenors. אכן, עידן מכירת התדמיות והשיווק המשומן הגיע גם לג'אז.

לא תמיד המכונה המשומנת של עיצוב התדמיות נטלה חלק כה פעיל בסצינת הג'אז. היו זמנים בהם היו אלה חבריו, עמיתיו ומעריציו של הנגן אשר הדביקו לו כינויים ותארים, שהעידו על איכויות אמיתיות של הנגן ולא על מוצר תקשורתי הארוז באריזת צלופן מרשרשת.

היו זמנים בעולם הג'אז בהם היית צריך לזכות בדרגת Tough Tenor אחרי שנים של טירונות בביג בנדס ושל הקזת דם מוסיקלי בקרבות טנורים אגרסיביים. ג'וני גריפין זכה לדרגת Tough Tenor בדין. שנים של נגינה בהרכבים מרכזיים בתולדות הג'אז כתזמורת של ליונל המפטון, הג'אז מסנג'רז של בלייקי, הקוורטט של מונק, ואינספור צחצוחי חרבות עם ענקי טנור כסוני סטיט, אדי "לוקג'ו" דייויס, ג'ין אמונס ודקסטר גורדון, העניקו לג'וני גריפין את הדרגה הנכספת.

האמת היא, שגם באותם הזמנים היו חברות אלבומים ומפיקים שניסו לבנות תדמיות לנגנים שלהם. לג'וני גריפין, למשל, קשרו אותם גורמים את הכתר "הטנור הכי מהיר בעולם". הם כנראה הבינו כי הציבור מזהה מהירות עם איכות, ומי שהכי מהיר הוא כנראה גם הכי טוב. התואר המפוקפק הזה, שהודבק לגריפין בשנות ה-50 לא חטא לערכי "אמת בפרסום", כי אכן גריפין היה בימים ההם "הטנור הכי מהיר בעולם".

אבל זו היתה אולי התכונה הכי פחות חשובה במוסיקה הנהדרת שעשה גריפין. היום, עשרות רבות של שנים אחרי, גריפין הוא כבר לא "הטנור הכי מהיר בעולם". כבר למעלה משני עשורים עברו מאז שג'וני גריפין הוריד את הרגל מדוושת הגז. לכן לשווק היום את ג'וני גריפין כ"טנור הכי מהיר בעולם" כפי שנעשה בסיבוב ההופעות הקצר של גריפין בישראל, זה לא הדגשת תכונה אמיתית אך זניחה מתכונות האמן, זו כבר אמירת אי אמת בפרסום.

אבל נעזוב את הבלי עולם הפרסום ונתמקד באיש הקטן-גדול הזה. אמש (רביעי) בזאפה, גריפין ידע כיצד לשבות את לב הקהל שלו. בחן ובהומור, בדיבור שלא למיקרופון (דבר שאילץ את האנשים להשתתק ולהקשיב), ויותר מכל - במוסיקה שניגן.

הסט כלל סטנדרטים ידועים ומוכרים. סביר שגריפין ניגן אותם כבר פעמים רבות מאוד בעבר, אבל עדיין נראה היה שהוא תר רוב הזמן אחרי משפטים מקוריים, דברים חדשים לומר. נגנים רבים מסתפקים לעיתים בנגינת "טייס אוטומטי" כשהם מנגנים איזה סטנדרט בפעם המאה. יש לכל אחד מהם סטוק של פראזות אהובות ומוכרות, אותם הם מנגנים גם מתוך שינה.

גריפין אינו כזה. הוא ממשיך לחפש. ולפעמים, הוא לא מוצא. היו בסט גם רגעים של הססנות מצדו של גריפין, בייחוד בתחילתו. היו מעידות והחמצות קטנות, אבל גם במעידות ובאי דיוקים, היה הרבה חן. כשגריפין מנגן, פשוט אין רגע של שעמום.

מעניינת בעיני העובדה כי גריפין, שהתפרסם בנגינת הבופ הסוערת שלו, מנהל בגילו המתקדם דיאלוג דווקא עם הג'אז הפרה-בופי: הצליל של גריפין היום הוא צליל ייחודי ועשיר עם ניחוח Old School מובהק, בייחוד בנגינת הבלאדות שלו. גריפין משתמש בגווני צליל, והוא "מעקם" את הצלילים - משאיר אותם תלויים באויר כדי שאנו, המאזינים, ניטיב לעמוד על מלוא עושרם. ברוב הקטעים, ובמיוחד בעת נגינת הבלאדות הנפלאה שלו - If I Should Lose You ו-Body and Soul, שביצועו היה, אגב, שיאה של ההופעה. גריפין קונה בעלות מלאה על הסטנדרטים, והופך אותם למשהו ייחודי ואישי.

גם כשגריפין נזקק כבר להשען על פראזות חוזרות, הוא אינו משתמש בפראזות בופיות, אלא דווקא בפראזות המוכרות לנו יותר מתקופת הביג בנדס ומסגנון ה- R&B, רק שגריפין מאט ומעדן את החספוס של הפראזות הללו, והופך אותן לחלק חינני מנגינתו.

שניים מהקטעים שניגן, Lester Leaps in ו- Body and Soul, נכנסו לפנתיאון הג'אז בשל נגינת שני ענקי הטנור הפרה-בופיים - לסטר יאנג וקולמן הוקינס. הבחירה בשני סטנדרטים אלה, מגבירה את תחושת הדיאלוג המתחדש של גריפין עם התקופה הפרה-בופית.

הליווי של גריפין היה טוב ולא יותר מכך. קירק לייטסי הוא פסנתרן מצוין שחיפה באנרגיות הבלתי נדלות שלו על רגעים קטנים של אובדן אנרגיה מצדו של גריפין. דאג סיידס תופף במרץ בלתי נדלה - מעלתו העיקרית היא אנרגיה, בתחום היצירתיות הוא לוקה. הוא יכול היה להיות מתופף מצוין של ביג בנד, לשם גם מתאימים כל השטיקים הויזואליים שלו. בהרכב אינטימי יותר, הוא וולגרי יתר על המידה.

גלעד אברו עצבן אותי. אברו הוא באסיסט מעולה, אבל הצורך האגואיסטי שלו לקחת סולואים ארוכים כאורך הגלות, גרמו לי להתנודד בין מצב תרדמתי קל לבין התקפת מלמולים עצבניים "נו.. שיסיים כבר!". בסוף הוא אכן סיים.

ג'וני גריפין מודל 2005 כבר בן 77, נער במושגים של שמעון פרס, כבר אינו בשיאו. אבל למרות זאת, יש בו ובנגינתו את כל שהופך את המוסיקה הזו לאהובה עלי כל כך: קצב, נשמה, בלוז, הומור, יצירתיות, אהבת החיים ואהבת אדם, בגרות והסתכלות צינית ומפוכחת על העולם, שבריריות של איש זקן והרבה מאוד חן.

ג'וני גריפין בהופעה: ג'וני גריפין – סקסופון ; קירק לייטסי – פסנתר ; דאג סיידס – תופים ; גלעד אברו – באס

ברק וייס הוא מנהל פורום ג'אז של אתר נענע.

הופעות נוספות:

היום (חמישי) 15.12.2005 – מרכז עינב לתרבות - שתי הופעות
מחר (שישי( 16.12.2005 – גולדסטאר זאפה ת"א – שתי הופעות
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by