בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קופבלו  
 
 פבלו רוזנברג (צילום: מנחם עוז)   
 
אמיר עמרמי

פבלו רוזנברג הודה זה מכבר בראיונות, שהוא קצת הסתבך עם עצמו, וזה ניכר באלבומו החדש. איכותו מגיעה למיצוי דווקא בשירים שהוא לא חתום עליהם בלעדית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום 'חיכיתי לך' (צילום: מנחם עוז)
 עטיפת האלבום 'חיכיתי לך' (צילום: מנחם עוז)   
לפני שנתיים הייתי בין ההמונים שהלכו לכפר המוסיקה של קוקה קולה, כפרס תנחומים על השיניים הצהובות שהמשקה הממכר והמשובח הזה יוריש לי ברבות הימים. היה מדובר בערב עם גוון לטיני בהשתתפות מתי כספי, פבלו רוזנברג ודיויד ברוזה. רוזנברג עלה שני לבמה, ולקח לי בדיוק שלוש דקות כדי לקבוע שהוא אחד הזמרים הכי מרגשים שיש לנו.

רוזנברג אירח בהופעתו את איטלו גונזלס ואלפרדו סוטולונגו, כחלק ממסע ההופעות שלו לאלבומו הקודם 'כל יום יותר' (הליקון). זאת הייתה ללא ספק אחת ההופעות היותר טובות שיצא לי לראות באותה תקופה. אפשר לשבח כל אחד מהמשתנים שהיו בה: המוסיקה הייתה מצוינת, העיבודים היו מעולים, ההגשה של רוזנברג הייתה מעוררת קנאה, והחיבור שלו עם הזמרים הלטינים שהיו על הבמה היה בגדר הברקה הפקתית - בדיוק מה שאני רוצה לראות בהופעות מוסיקה בארצנו הקטנטונת. זו הייתה תמורה מלאה לכסף, ולא בסגנון "שילמתי מחיר מלא, מצידי שיביא גם את מקהלת הילדים של אקוודור", אלא תמורה במלוא מובן המילה.

יותר משנתיים עברו מאז. בשבוע שעבר צפיתי ברוזנברג מגיש את שיריו בתוכנית 'אני והשיר' המשודרת בערוץ 24. אני מודה בפה מלא שלא הייתי מעריץ גדול במיוחד של 'סטלה מאריס', וכנראה שגם לא אהיה לעולם. לחלק מהשירים שרוזנברג הציג, כלל לא התחברתי, ושיערו הארוך ושיריו הבועטים, היו כמעט בגדר סטייה מבחינתי. לא משהו שזכרתי מכפר המוסיקה.

שמתי את כל המקדמים שתיארתי על השולחן, וישבתי לשמוע את האלבום החדש. השמיעה הראשונה של האלבום העידה כי הקו של פבלו מ'כל יום יותר' לא השתנה במיוחד, למרות שיעקב למאי הפיק את האלבום הנוכחי. עם זאת, שוב שמחתי לגלות את אותו פבלו רוזנברג שפגשתי בקיץ של לפני שנתיים בכפר המוסיקה.

כל אלה שמחפשים את פבלו הרוקר מסטלה מאריס, ומצפים שהוא שוב יעשה נפלאות עם הגיטרה החשמלית, מוזמנים להפסיק. יהיה זה כמו חיפוש אחר טיפה מלוחה במים מתוקים. פבלו התבגר עם השנים והמוסיקה שלו התבגרה יחד איתו. הקול שלו, איפוא, גם ממשיך להשתבח כמו יין טוב. לא פעם חשבתי אותו לארוס רמאזוטי הישראלי (אלה שמרימים כרגע גבה, מוזמנים גם להרים את השנייה).

רוזנברג הוא רומנטיקן מהסוג האמיתי, אחד שיכול לחרמן קיר מבטון עם השירה שלו. זה מתבטא בשירים כמו 'חיכיתי לך', 'עד סוף האהבה', ו'בואי כבר הביתה'. עם זאת, יש לציין, שהכתיבה של פבלו רוזנברג פשוטה וקלילה, ולפעמים אפילו פשוטה מדי. מתוך 12 רצועות, שמונה מהן הוא כתב והלחין בעצמו. הלחן של 'חיכיתי לך' מסתכם בסולם בירידה, וגם בשאר השירים שלו, הוא לא מוכיח תעוזה עודפת בהרמוניות. אני מאמין שאם היה נותן מקום לכותבים אחרים, זה היה עושה חסד עם הכישרון שלו.

זה בא לידי ביטוי בשירים שבהם הוא אינו החתום הבלעדי עליהם. 'אין פה אף אחד', נוסח עברי לשיר של פיירו וחוסה, הוא אחד השירים היותר מרגשים וכנים באלבום; 'שיתוף הפעולה עם Henreeב'אל תדאגי לי אמא', שהלחין את השיר, מסתבר כשיתוף מבורך. כשקראתי את הטקסט, הגעתי למסקנה שכוחו של פבלו הוא יותר בכתיבה מאשר בלחנים, איתם הוא פחות מעיז.

שילוב מבורך נוסף, הוא השיר החותם את האלבום - 'בואי כבר הביתה', שהלחין ניק מילר, שניגן עם פבלו בסטלה מאריס, ואף הפיק לו את האלבום 'רק הלב יודע' (הליקון - 1996). לעומת זאת, השיר 'דבש ופרחים' הוא בגדר הפספוס האמנותי של האלבום, בעיקר בגלל הלחן וההגשה שלו. הטקסט, עם זאת, מקסים: "כשתבואי אליי עם חיוך ענקי / לא אשאל שאלות כי אדע / את שלמה עם עצמך / המצפון נקי / ומבריק מדמעות של פרידה / כשתבואי אליי עם מפתח נוסף / לא אשאל שאלות כי אדע / זה הרגש שבך / הולך ונחשף / במידה כנגד מידה / כמה זמן שייקח / שייקח / כל הימים, הקרים החמים / זה לא משנה כהוא זה" (מילים ולחן: פבלו רוזנברג). כבר הכנתי את הממחטות והתחלתי לדמיין את הלחן המלטף, את פריטת המיתרים של פבלו על האוקסטית, ואת נגיעות כלי ההקשה, ותחת זאת, קיבלתי שיר רוק רועש שלא שירת נכונה את הטקסט.

הייתי שמח לעוד שירים שלו, דוגמת 'עננים' ("אשליות על משקל במסלול המהיר / זה לא קל לשלם ת'מחיר") ו'כמה מזל' ("כמה מזל צריך לקבל בחיים / ועם כמה מזל צריך להיוולד / כדי להישאר בחיים") שהם לא פחות מבדיוק, הן מבחינת הכתיבה והלחן, והן מבחינת ההגשה.

יש לשבח את יעקב למאי שהצליח לשמור על קונספט אחיד שנשמר לאורך כל האלבום,שהוא מגוון מאוד מבחינה מוסיקלית - נגיעות לטיניות, רוק ומזרחי.

לסיכום, האלבום בהחלט טוב, מופק למשעי, עם נגינה מהוקצעת, אך כולל כמה בריחות אמנותיות, שבהחלט היה מקום לתת עליהן שוב את הדעת. פבלו העיד על עצמו בראיונות השונים שהוא הסתבך עם עצמו יותר מדי, וזה גם מורגש באלבום. אני משוכנע שאם הוא מוציא אלבום נוסף תוך שנה וחצי זה יהיה האלבום הכי טוב שלו. מכל מקום, הוא גם מוזמן להוציא אלבום מהופעה חיה שלו עם ההרכב הלטיני. מי שהיה לאחרונה בהופעה שלו, יוכל להעיד כי ההצלחה מובטחת מראש.

פבלו רוזנברג 'חיכיתי לך' (אייל רוברט הפקות) 42:51 דקות

הכי בלונדיני: עננים
הכי שחורדיני: נרקוד נשמח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by