בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סרט למפגרים  
 
 מתוך הסרט    
 
מיכל זמרני

'נייסלנד', סיפורו של בחור מוגבל בשכלו שמחפש את משמעות החיים, מזלזל באינטליגנציה של צופיו, וחמור מכך, בזו של דמויותיו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעולם שבו נאמר כבר הכל, וכל סרט חדש שיוצא הוא רק ורסיה על רעיון או סיפור שסופר כבר מזמן, מחפשים יוצרים כל הזמן דרכים מקוריות לחדש ולספר את אותם הסיפורים שמסופרים כבר שנים, באמצעים אחרים. אז את זה שילדים וכלבים גונבים את ההצגה למדנו כבר מזמן, ואחרי שמיצינו אותם, עברנו לחריגים למיניהם - בריות הסובלות ממוגבלויות חברתיות ('בתול בן 40'), מוגבלויות סביבתיות (''הקשת'), מוגבלויות מטאפיזיות ('זוג משמיים', 'חתונת רפאים'), ועכשיו מגיעה הבשורה מכיוון איסלנד: מוגבלויות שכליות.

נייסלנד, סרטו של הבמאי בעל השם הבלתי אפשרי פרידריק תור-פרידריקסון, הוא סרט שמנסה לתת תשובה בנאלית, על שאלה בנאלית, באמצעים לא בנאליים. השאלה הבנאלית, אם כן, היא על משמעות החיים. ג'ד המאוהב מציע נישואין לקלואי, וזוכה בתשובה חיובית, אבל אז הוא הורג בשגגה את החתולה של קלואי, וקלואי נכנסת לדיכאון ומסרבת להתחתן עמו, עד שימצא עבורה את מהות החיים, סיבה להיות מאושרת. ג'ד מתחיל איפוא לחפש את מהות החיים, משתכנע שהתשובה נמצאת בידיו של מקס, החי במגרש גרוטאות ישנות, ולכן עובר לגור לידו ומנסה לדלות ממנו את סוד האושר.

עד כאן - סטנדרטי. שילוב בין סיפור אהבה ומסע חיפוש עצמי. אבל כאן מגיע הפתרון, האמצעי הלא בנאלי שנותן את הטוויסט לסיפור: ג'ד וקלואי הם מפגרים. סליחה, מוגבלים שכלית. וזה מאפשר לנו למתוח לחלוטין את גבולות האהבה הקולנועית הסטנדרטית שכולנו מכירים. סקס, למשל, לא קיים בין השניים הללו, כי מפגרים לשיטת הסרט לא עושים סקס, וביטוי האהבה האולטימטיבי בעיניו של ג'ד הוא, כמובן, למצוא עבור קלואי את מהות החיים. אותו דבר קטנטן וחסר משמעות שכולנו מחפשים כל היום, כל הזמן. הוא שואל את אביו, הוא מחפש ברחוב, הוא מנסה לפתות את מאזיניה של תחנת הרדיו המקומית להסגיר בידיו את התשובה בתמורה לקרטון פיצה (אחד הרגעים המרגשים הבודדים בסרט), ובאין תשובות ממקור אחר, הוא מפעיל לחץ הולך וגובר על מקס, שבעקשות האופיינית למבוגרים נרגנים החיים בגפם במגרש גרוטאות, מסרב לסייע לו למצוא את אשר חיפש.

קשה לחשוב איפה להתחיל אפילו להסביר את הבעייתיות של כל הסיפור הזה. מרטין קומפסטון, בתפקיד ג'ד, מספק משחק מאולץ ולא אמין של המוגבל הרגיש, הנחוש למצוא תשובה לאהובתו, וגודרון בירנהדוטיר, כקלואי, אמינה אפילו פחות, כשהיא שבה ודורשת בעיקשות תשובה לשאלתה המופרכת. גם דמותו של מקס (גארי לואיס מ'בילי אליוט') לא מעוררת כל אמפתיה, בגלל שרוב הסרט היא מכסה על סודה האפל, שגילויו עשוי היה לתת לסרט רובד נוסף של רגישות וחמלה, בנהמות נרגזות והתנהגות ניאנדרטלית, המעוררת יותר אנטגוניזם מכל דבר אחר.

אבל הבעיה העיקרית של הסרט היא התסריט המתנשא, המזלזל באינטליגנציה של צופיו, וחשוב מזה, בזו של דמויותיו, כשהוא מנסה לתת פתרון בנאלי כל כך לשאלה הכבדה שהוא שואל, תוך שימוש לרעה בעובדה שגיבורו מוגבל שכלית - המפגר שלא מבין כל הזמן שהתשובה נמצאת בגוף השאלה.

הסצינה שבה ג'ד הנרגש עומד מול דלתו הסגורה של מקס ושופך מונולוג שלם, מתובל במילים יפות ושפע של דוגמאות יצירתיות לאושר פוטנציאלי, שאולי הוא התשובה לשאלתו, מביאה את הסרט לשיאים של גיחוך וחוסר אמינות. וכך מספק הסרט את התשובה לשאלה איך לוקחים רעיון יפה, ודורסים אותו באטימות עד עפר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by