בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בודדת: גיים-טויז  
 
 שועל ותיק. אדי בטלר (צילום: יח``צ)   
 
אמיר עמרמי

אדי בטלר (אקס להקת עדן) הוא אשכרה זמר נשמה, הגיים בויז הם מוצר שאינו מספיק טוב אפילו לילדות בנות 12, ופאנקשטיין שמים את ה-F ב-Funk

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אדי בטלר – את החלום (3:39)

הגיים בויז (צילום: יח"צ)
 הגיים בויז (צילום: יח"צ)   
מילים: גלית מיכאלי (ע"פ אדי בטלר)
לחן: אדי בטלר
עיבוד והפקה מוסיקלית: עמית צח

בשבת האחרונה ערכנו מסיבת הפתעה לחבר קרוב שחגג 25 חורפים. בטרם הצליח חתן המסיבה להסדיר את נשימותיו בשעה שקפצנו עליו כאילו התאמנו לקראת פשיטה על מחנה פליטים, הקרינו לו חבריו את קלטת הווידאו מבר המצווה שלו. לאחר שכולנו נחנקנו מצחוק לנוכח האסימון עם שפם בר מצווה מסורתי שהיה, לא יכולנו שלא להתפעל מההפקה המכובדת של הקלטת.

ובבר מצווה, על הבמה, עמד ושר עם הלהקה מושא רשימתנו - אדי בטלר. בטלר נשמע שם מצוין, בדיוק כמו שהוא נשמע היום, ואף נדמה כי הוא לא התבגר ביום. 12 שנה אחרי, דהיינו בימים האלה, הוא משחרר את סינגל הסולו הראשון שלו.

בטלר (34) נמצא בתעשיית המוסיקה כבר שנים רבות, ואת לחמו הוא מרוויח בעיקר מהופעות. בין היתר ליווה את זהבה בן בקדם אירווזיון של שנת 95, ובשנת 99 ייצג את ישראל עם השיר Happy Birthday יחד עם להקת עדן, שהתפרקה שנתיים אחרי זה.

'את החלום' של בטלר מציג אותו כזמר נשמה מהסוג הטוב. עם מילים כמו: "רוצה שתהיי אישה לצידי / בטבעת של אהבה / מקודשת את לי / מקודשת לי", אפשר בהחלט להכריז על שיר החתונות הבא, שבניגוד לז'אנר האחרים הוא גם מצליח באמת לרגש, ולו בזכות ההפקה, ההגשה והמודולוציה בסוף, שמתבקשת כמו לחיצת יד בין ראשי מדינות.

העיבוד וההפקה של עמית צח יכולה להיחשב כקפיצת מדרגה עצבנית. צח מצליח להפיק שיר שלא נופל מהפקות של חו"ל. צריך לשים את זה על השולחן - מדובר במיינסטרים ובקיטש יותר דביק מסופר-גלו. עם זאת, זה עשוי כל כך טוב וקולע, שזה מדביק אותך לכסא.
 

Game Boys – אשמור את ליבי (3:51)

7 השנים הטובות. פאנקנשטיין (מתוך האתר הרשמי)
 7 השנים הטובות. פאנקנשטיין (מתוך האתר הרשמי)   
מילים: עמית צח ורוני גופר
לחן, עיבוד והפקה מוסיקלית: עמית צח

אין מה לעשות, חברים יקרים, אלא להודות בפה מלא שתרבות המוסיקה הישראלית הופכת ברובה למסחרה אחת גדולה, שהמקום ליצירות מקוריות ולאמירות חדשות, שמור בעיקר לתוכניות מוסיקליות מאוחרות בלילה, עם אמנים שצריכים להצטער שהם כותבים שירים מהלב. כאילו שלא דוחפים לנו כוכבי אינסטנט השכם וערב, ומזריקים לנו אותם כמו בוטוקס לשפתיים עם כל שאיפה שאנחנו לוקחים.

לאן נעלמו הימים הטובים בהם להקה שרצתה לצאת הייתה מתגבשת ומנסה לפרוץ עם האמת שלה? האזנתי בקשב לסינגל הראשון של להקת הבנים העולה, במטרה למצוא איזה קסם מסוים. ניסיתי להינות מהלחן, מהמילים, מההפקה, מהשירה, ולא מצאתי כלום. השיר בנוי בדיוק כמו שציפיתי. המילים הסתמיות, הלחן המשעמם, העיבוד הווקאלי וחלוקת התפקידים, היו צפויים ומאכזבים.

יכול להיות שאני סתם מתעצבן, ואני צריך להתחשב בעובדה ש"קהל היעד" של הלהקה, כפי שצוין במקומות שונים, הוא ילדות בנות 12. אין דבר שאני יותר מתעב בעולם המוסיקה מאשר המושג "קהל היעד". איני אומר שהמילים הללו יצאו מבית ההפקה של הלהקה, ואיני מאשים אותם בדבר. עם זאת, זה לא נכתב סתם כך, ויש דברים בגו. אפילו בשביל "קהל היעד" זה לא מספיק טוב, וזה עצוב שלא מפרגנים לנוער שלנו קצת יותר מזה.

אתמול (שלישי), היינו בהופעת ג'אז של אפרת גוש. בסוף ההופעה ניגשו אליה ילדות בנות 12 שחיבקו אותה בחום וביקשו להצטלם, ומטר של מבוגרים שיכולים להיות ההורים של ההורים שלה, שביקשו ללחוץ לה את היד. אפשר כבר להפסיק עם עניין 'קהל היעד' הזה, בבקשה?

ה- Game Boys רוקדים ושרים, כאילו שהם מופיעים כבר שנים ביחד. אני לא מצליח להתחבר, גם לא בתור ילדה בת 12. יש לציין שהם מהוקצעים לחלוטין, רוקדים נהדר ועוברים מסך כמו גדולים. טוב, בשביל זה הם עברו אודישנים. אבל, סליחה, להקה אמיתית לא אמורה להתגבש לבד ולהעביר את חברות התקליטים אודישנים? אה, נכון, זה עניין של "קהל יעד", איך שכחתי?
 

We Got The Answers - פאנקנשטיין (3:11)

 
מילים, לחן והפקה מוסיקלית: שחם אוחנה ואלרן דקל
עיבוד: Funk'n'stein

כדי לסכם את רשימת הסינגלים האחרונה שלנו ל-2005, ולאור העובדה שהמדור יחזור לפעילות רק בשנה הבאה (חה, חה, חה), תרשו לי לסיים בנימה אופטימית עם להקת פאנקנשטיין. הלהקה עובדת ביחד כבר למעלה משבע שנים, והם אוספים את הקהל שלהם מהופעה להופעה. הלהקה כוללת את אלרן דקל, שחם אוחנה, תמיר ברזילי, עילי בוטנר, אלון פרימן, שלומי אלון, ספי ציזלינג ויאיר סלוצקי.

חברי הלהקה ניגנו בהפקות הכי חמות ונחשבות בארץ, מעברי לידר, רמי ריטה, יהודית רביץ ופורטיסחרוף, ועד 'כוכב נולד'. את הדרך שהם עברו, אף אחד לא יוכל לקחת מהם, ואת האודישנים שלהם, הם עוברים כל יום מול הקהל. אף אחד לא מבטיח להם כלום, וזה לא עוצר אותם מלעשות מוסיקה מעולה ביחד.

פאנקנשטיין שרים באנגלית, אבל נשמעים הכי ישראלים שיש. הFאנק שלהם מצוין, והם מצויידים בנגני Brass Section, מהטובים שאפשר לבקש. הגיטרה של עילי בוטנר יוצאת כאן טוב - תענוג לשמוע אותו מנגן מהלב, ולא רק להסתכל עליו בהופעות של אחרים, והסולן, אלרן דקל, הוא הדבר הכי טוב שאני יכול לחתום איתו את המדור השנה. עם זאת, אל תתספקו בכתוב, ובואו לשמוע את שיר הבכורה באתר הבית שלהם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by