בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חומר קריאה  
 
 איתי בלטר (צילום: תמי דהן)    
 
אמיר עמרמי

ההגשה המונוטנית והלחנים הפשוטים מדי, לא מחמיאים לטקסטים המצוינים באלבום של איתי בלטר. אמיר עמרמי נהנה לקרוא יותר מאשר להאזין

 
 
 
 
 
 
 
 
 

איתי בלטר/ השמש הרוח השד והים/ נענע דיסק

עטיפת האלבום (צילום: אבשלום לוי)
 עטיפת האלבום (צילום: אבשלום לוי)   
נפתח בגילוי נאות. הכרתי את איתי בלטר לפני שלוש שנים, בקורס כתיבת שירים אצל אהוד מנור המנוח. השיעור השלישי נגרר ברובו לוויכוח ספרותי נוקב ומורט עצבים בין מנור לבלטר, על תרגום שבלטר הביא לשיעורף שנמשך כחצי שעה. ניסיתי ללמוד כבר אז את נפשו של הזמר היוצר הזה, והגעתי למסקנה שמדובר באדם עם חותמת אישית מאוד ברורה, יוצר שקנאי ליצירותיו, ואחד כזה שהאמת שלו יותר ברורה לו מאשר העובדה שמחר תזרח השמש.

במהלך הקורס, הסקרנות שלי להכיר את היצירה של בלטר רק גברה. לצערי הוא עזב אחרי שני שיעורים, אין לי מושג מדוע. ידעתי שיום יבוא, ואזכה לשמוע את האמת שלו, עליה הקפיד לדבר במשך חצי שעה. תהיתי אם יש צידוק אמנותי לדבקות שלו, או שהוא סתם מלא בעצמו. אני מודה שבהתחלה די דבקתי באופציה השנייה.

בלטר (36) אינו טירון בתחום - את הקריירה המוסיקלית שלו התחיל כבר בגיל 20. הוא תמיד אופיין כאמן שלא מוכן לוותר על האמת שלו כדי שחברת תקליטים תחתים אותו. הוא אכן לא וויתר ואף חברה גם לא החתימה אותו. במשך הקריירה שלו הוא כתב לאמנים שונים, הקליט והופיע עם נורית גלרון, עמיר לב, אהוד בנאי, טל גורדון, יהודית תמיר ואחרים. בשנה שעברה הוא מצא בית לחלומותיו ב'נענע דיסק' של ניצן זעירא. החלום שלו כבר מתנגן לי שלושה ימים במערכת.

הדבר הראשון שעולה משמיעת אלבומו של בלטר, היא יכולת הכתיבה שלו. הכתיבה שלו לאקונית, קצרה ומדויקת, ולא תוכלו למצוא בה שום מילה שלא צריכה להימצא. לא הייתי קורא לזה שירה, אלא סיפורים מושרים: "אריק קורא לעצמו אריק / אוהב את מרים שקוראים לה מרי / שאוהבת את דויד שקוראים לו דיוויד / והם גרים בת"א שקוראת לעצמה ניו יורק / נפגשים כמעט כל לילה בבאר / אריק שותה בלאדי מרי / מרי תמיד צובעת ת'שיער / וכל אחד / הולך הביתה לבד" (מתוך 'ניו יורק' מילים ולחן: איתי בלטר).

האלבום חובק כמה וכמה סיפורים כאלה, דוגמת 'סמי', 'אליס', 'שרי', ו'הבלדה על ג'ו העיוור', שהם טקסטים מאוד טובים, אולם טומנים בחובם בעיתיות מסוג אחר. ראשית, הלחנים של בלטר אינם עומדים בקו אחד עם המלל - הם פשוטים, אם לא פשוטים מדי. בכל האלבום לא הצלחתי לשמוע אותו שר. תמיד קיבלתי את אותה הגשה מונוטונית שלעתים תכופות כלל איננה מתקשרת עם המאזין.

האלבום עטוף בסאונד חם ומיוחד, כזה שכבר הפך לצמח בר בתרבות הישראלית. לצד הפקות אלקטרוניות שמעטרות כל אלבום שלישי, והיפ הופ מאולתר שיוצא מכל חדר הקלטה, זה בהחלט מרענן לשמוע אלבום שקט יותר, עם סאונד "ישן" של קונטרבס ומברשות. לעיתים גם היה נדמה לי שיכולתי לשמוע כוסית של יין עומדת באולפן ההקלטות ולא עושה דבר. רק נהנית מהאווירה.

אולם, לצד כל הקסם והאווירה החמה, לא מדובר באלבום אינסטרומנטאלי, אלא באסופת שירים שהדגש העיקרי שלה הוא הטקסט ולא המוסיקה. לסיכום, מאוד נהניתי לקרוא את האלבום, פחות אהבתי לשמוע אותו.

איתי בלטר 'השמש הרוח השד והים' (נענע דיסק) 44:55 דק'

הכי בלונדיני: רק אלוהים יודע
הכי שחורדיני: הרגש הזה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by