בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלאשבק: באטמן (1989) 
 
 מתוך הסרט    
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי מתרפק על 'באטמן' הראשון, שגרם ללסתו הרכה בשנים להישמט, ובנקוף השנים, גם לעמוד על ערכו הקולנועי המשובח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כולנו זקוקים לגיבורי-על בחיים, כאלה עם כוחות מיוחדים, שיודעים לעוף, לטפס על קירות, לירוק לבה בוערת מהפה, או להפוך לקרח כל מה שבה איתם במגע. יש כאלה שמסתפקים ביותר, ויש כאלה שמסתפקים בפחות (יש כאלה שגם מסתפקים ברון פרשט, אבל על כך בפעם אחרת).

גם אני עקבתי אחר גיבורי העל בילדותי, וניסיתי להתחבר כמעט לכולם. לא פעם קפצתי מהארון כשהייתי משוכנע שאתחיל לרחף, ועל קיר חדר הילדים בו גדלתי, אפשר להבחין בסימני האצבעות, מהזמן שניסיתי לטפס עד התקרה. זה, כמובן, לא עצר שם. ניסיתי לצלול בבריכה יותר מ-3 דקות ולהפוך לאיש המים, ישבתי קרוב לאש בל"ג בעומר כדי להוכיח לעצמי ששום גיץ לא יכול עליי, וכי גורלי הוא להפוך לאיש האש. הכול, אפוא, כשל גם כשל, וילדותי העשוקה לא מצאה נחמה.

והנה, בשנת 1989, יצא לאקרנים סרטו המושקע והמוצלח של טים ברטון, 'באטמן'. הבהלה לא איחרה לבוא. כל סנטימטר בדלת חדרי כוסה בתמונות איש העטלף בדמותו של מייקל קיטון. ה'באטמוביל' האגדית התמקמה בטוב מעל הידית וכמעט נשקה למשקופים. כל פעם שקמתי מארוחת הערב, הרמתי את החולצה ביד ימין והייתי בטוח שמיד איעלם ואחזור לחדרי מבלי שאיש מיושבי הבית ישים לב לעניין.

מכל מקום, היום הגדול הגיע ושמתי פעמיי לבית הקולנוע לצפייה המיוחלת. כיכר דיזינגוף הייתה נראית כמו הדבר הכי שוקק חיים. כל קבצן שישב בפינת הרחוב חייך חיוך של צהריים, ונראה כמו מיליונר. מוכר הבלונים שעמד ליד המדרגות של הכיכר נראה כמו איש עסקים מרוצה עם הכנסה שנתית לא מביישת. הייתי כולי עטוף בתכריכים של אושר והנחתי את ישבני בטוב על הכסא באולם.
 

מי מסתתר מאחורי המסכה?

 
בוא נשאיר בצד את הילדות האומללה שלי, וניגע לרגע בכמה עובדות: דמותו של באטמן נוצרה לראשונה בשנת 1939, ע"י בוב קיין וביל פינגר והופיעה לראשונה בחוברת של Detective Comics (גיליון מס' 27, למי שמתעקש). הסרט הראשון של באטמן עלה לאקרנים בשנת 1966, בכיכובם של אדם ווסט וברט וארד. השניים נתנו במה מכובדת לצמד הלילי התר אחר הפושעים הנלוזים של גותהם סיטי, כשבראשם עומדים הג'וקר, הפינגווין, אשת החתול וכוכבים אחרים.

העולם ע"פ גותהם סיטי נותן כבוד לא רק לגיבורי העל, אלא גם לפושעים הגדולים שמנהלים את העיר. זה לא כמו היום, שקברניטי הפשע בישראל נכנסים עם טרנינג אדום לבית משפט, ומכניסים ידיים לתוך מעילים כחולים של חיל האוויר. לאן נעלמה התקופה הספרותית בה אפילו לרמאים היה פאסון רומנטי ואישיות כובשת כמו תמונת ילדות של עמרי שרון מפרק צלחת דייסה?

בחזרה ל-1989, כמה דקות אחרי שהסרט נגמר. החיוך על הפנים שלי לא יכל להעיד על משהו אחר מאשר האושר הצרוף שעטף אותי, עד כדי כך שתכננתי לעקור מביתי ולהעתיק את חיי למערה הקרובה. ההתלהבות של אותו ילד בן 11, לא יכלה להכיל את ההערכה של העבודה הקולנועית המשובחת של הסרט, שרק היום אני יכול לגעת בה.

תמיד הוקסמתי מעבודתו של טים ברטון, במאי ענק ומוערך, שעומד מאחורי מספר לא מבוטל של סרטים גדולים: 'ביטלג'וס', 'המספריים של אדוארד', 'הגריניץ' שגנב את חג המולד', 'צ'רלי בממלכת השוקולד', 'חתונת רפאים' ועוד רבים וטובים. אינני קולנוען, מעולם לא הייתי, וכנראה גם מעולם לא אהיה. אבל ילד בן 11 שהלסת שלו נופלת לרצפת הקולנוע כשהוא מגלה דברים חדשים על עצמו, לא מחכה לקרדיטים בסוף הסרט כדי לגלות מי הם העוסקים במלאכה. הוא מזנק מהכיסא בתום ההצגה ומנסה להפוך את העולם שלו לטוב יותר.
 

גם אני יכול

היום, כשאני מתרפק על הילד החמוד הזה, אני יכול להעיד שיש בסרט הזה מעבר לקסם כובש, שלדעתי בנוי מהנוסחאות הטובות ביותר. זה מתחיל בתפאורה המשגעת וההפקה גדולת התקציב הראשונה של ברטון, וממשיך בדמויות המושקעות והליהוק מושלם. אני עדיין מאמין שהג'וקר היה אחד התפקידים הכי טובים שג'ק ניקולסון עשה בכל ימיו. הפנים של מייקל קיטון התאימו למסכת העטלף כמו כפפה ליד, ואני עדיין מחכה לצ'ק מקים בסינג'ר על הכריות הרבות שבזבזתי עליה.

ישנם עוד שני ערכים מוספים לסרט שצריך לתת עליהם את הדעת: התסריט והפסקול. הדיאלוגים בין השחקנים קצרים, קולעים ושנונים, והם מזכירים לי ימים טובים בהם שחקנים דיברו פחות על המסך, אבל אמרו הרבה יותר. והפסקול הוא אחד המעולים שיצא לי לשמוע - הן הלחנים של דני אלפמן, והן השירים של הסרט פרי עטו של פרינס, הגדול מכולם.

לצערי, סרטי ההמשך של באטמן לא עמדו באותה רמה של הסרט הראשון, והיו גרועים למדי. ואל קילמר וג'ורג' קלוני לא הצליחו להיכנס לנעליים של קיטון, וגם הוא עצמו לא החמיא לעצמו ב'באטמן חוזר'. מהסרט השלישי והלאה הרגשתי שגורעים מהחלום שלי, שממסחרים אותו עד תום ומנסים להשכיח ממני את הקסם שלו. במונחים של הארץ, יהיה זה כמו לחשוב שטים ברטון זכה בעונה הראשונה של 'כוכב נולד' ומכר את נשמתו לפסטיגלים.

כל זה לא הפריע לי לחשוב שכל אחד מאיתנו יכול להיות באטמן. אתה לא יכול להתחרות עם מישהו שמבחינה גנטית יכול לטפס על קירות או לעוף במרומים, אבל אתה כן יכול לטפח לעצמך תקווה שבתוך תוכך יש גיבור קטן, שעם הרבה כריזמה (וגם הרבה מאוד כסף...) תוכל לשים על עצמך מסיכה ולנסות לשנות את העולם. הנקודה החיובית היא, שלפעמים יוצא לי לפגוש אנשים כאלה, אנשי עטלף מיוחדים שמקדישים את חייהם למען העולם. הפלוס האמיתי הוא שהם לא חובשים מסכה.

גם היום, כשאני רוצה להיעלם לפעמים, אני מושך את המעיל ביד ימין ומנסה להיעלם. זה אף פעם לא מצליח, ואני מניח שכולם שמים לב שאני עושה מעצמי צחוק. אני מצידי שוב מרגיש כמו ילד בן 11...מה רע?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by