בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
גיישה אינסטנט  
 
 מתוך הסרט    
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני חושבת שהסרט 'זכרונותיה של גיישה', הוא אסופת פיקנטריה שטחית שחוטאת לעומק שמכילה התרבות היפנית ולמושג גיישה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קחו תרבות אקזוטית וזרה, זרעו בה שלוש נשים כוחניות הנאבקות על כסף והצלחה, הוסיפו קצת סקס, קצת בגדים, קצת אהבה - ויש לכם להיט. בהתאם לכך, נחשב ספרו של ארתור גולדן, 'זכרונותיה של גיישה', לאחת מההצלחות הספרותיות היותר גדולות של השנים האחרונות. הספר היה במשך שנתיים ברשימת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס', מכר יותר מ-4 מיליון עותקים באנגלית ותורגם ל-32 שפות.

העיבוד הקולנועי, בניצוחו של רוב מרשל (שיקגו), משתדל להיצמד לקו העלילה הכללי של הספר, ומגולל את סיפורה של צ'יו (זאנג זי יי), ילדה בת 9 מכפר דייגים נידח, הנמכרת לבית גיישות בקיוטו, זוכה ליחס מתעלל ומשפיל מצד האצומומו (גונג לי), הגיישה הראשית של הבית, עד שהיא נלקחת תחת חסותה של מאמהה (מישל יאו), גיישה מבית מתחרה, המשנה את שמה לסאיורי ומלמדת אותה את כל הדברים שגיישה צריכה לדעת כדי לשרוד.

היפנים, כך מדווח באמצעי התקשורת, זועמים על הסרט 'זכרונותיה של גיישה'. גם מהספר, שנכתב ע"י סופר אמריקאי, הם לא היו מרוצים, אבל הסרט מדגיש מבחינתם את הסיאה. הוא שטחי, טוענים היפנים, מתנשא, מתעלם מההיבט האמנותי בתפקידה של הגיישה ומציג אותה כזונה ותו לא. והכי חמור - לתפקידים הראשיים של הגיישות הבולטות, סאיורי, האצומומו ומאמהה, לוהקו שחקניות סיניות. לאן נוליך את החרפה?

לא צריך להיות יפני כדי להבין על מה בדיוק יוצא הזעם. זכרונותיה של גיישה הוא אכן סרט שטחי. לצופה המערבי, שאליו מיועד הסרט ההוליוודי, אין שום מושג מה זה גיישה, מאיזה תרבות היא צמחה ומה מהות הלבוש, האיפור והטקסים שאותם היא מנהלת. ספרו של ארתור גולדן, למרות קו העלילה הפופוליסטי שלו, טרח לפרט מה עומד מאחורי המושגים המתארים את עולם של הגיישות ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה, על לימודי האמנות המורכבים שבהם הן נטלו חלק, על פיתוח מיומנות השיחה, על חשיבותו של הקימונו, האיפור הלבן ומשיחת השיער בשעווה. כל המנהגים שזרים לעיניים שאינן יפניות, אבל מהווים חלק בלתי נפרד מהמורשת היפנית המפוארת.

הסרט, לעומת זאת, חוטא לכך בענק. 145 דקות אינן זמן מספיק כדי להסביר מה עומד מאחורי כל מנהג שהסרט מציג. לכן מסתפק מרשל בלחבר זה לזה את מיטב הפיקנטריה של בתי הגיישות, כפי שהיא מוצגת בספרו של גולדן. ילדה נמכרת לאנשים זרים. אישה בוגרת מתעללת בה בגלל יופיה. אישה אחרת לוקחת אותה תחת חסותה. בתוליה נמכרים לכל המרבה במחיר. מאבקי כוח בין נשים, לכאורה ללא מניע, השקולים להיאבקות בוץ. אוקייה. אובי. מיזואגה. שאמיסן. טלאים-טלאים של מילים, טקסים ופיסות תרבות שנארגו יחד לשמיכה גסה. הצילום יפהפה, זה נכון. גם התפאורה והלבוש משמחים את העין. אבל הדקויות, הסאב-טקסט, המשמעות שמאחורי המנהגים, כל מה שמרתק בספרו של גולדן, נעדר מסרט הבורקס האוריינטלי הזה. היות ומדובר בתרבות זרה - נחסך ממרשל גם הצורך לזרוע במארג האוריינטלי הזה מניעים הגיוניים לכל דמות, או דיאלוגים אמינים. גיישה אינסטנט. יפנית למתחילים. פלא שהיפנים כועסים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by