בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלאשבק: שירת הסירנה  
 
 עטיפת הספר    
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני על הספר שהיא חייבת לו את תודעתה הפמינסטית והאורבנית, ושאליו היא חוזרת כמו אל חבר ותיק שמצחיק אותה בכל פעם מחדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בכל הנוגע לספרות, חוששתני שסבלתי מהתפתחות מאוחרת. עד תחילת שנות העשרים לחיי, נמנעתי במכוון מקלאסיקות ספרותיות ומסופרים מוערכים, והעדפתי לשקע את עצמי ביצירותיהם של סופרי שבלונות דוגמת סטיבן קינג וג'ון גרישם. עם זאת, כבר בגיל צעיר למדתי לזהות ולהעריך טראש עשוי היטב, ואת התודה על כך אני חייבת לאחת, עירית לינור, ולספרה הזורם, המצחיק והנפלא 'שירת הסירנה'.

בעברית עסיסית וקולחת, מתארת לינור את קורותיה של טלילה כץ, תקציבאית במשרד פרסום (לקח לי שנים להבין מה זה), ואת ג'ינגוליה בין שני הגברים של חייה - עופר ונוח. התאהבתי בה מיד. כן, כן. ככה גם אני רוצה להיות יום אחד. יפה ועשירה, מרוויחה המון כסף בעבודה קלילה ומגניבה, קורעת את חנויות הבגדים של העיר במסעות קניות מטורפים, מזדיינת חופשי עם כל מה שזז, משתלחת בפי מפיק המרגליות בכל מי שמעצבן אותי, ובעלת החופש האינסופי לבחור בין בחורים, בין עבודות, בין חיי הכפר הפסטורליים ליאפיות המעוצבת של העיר הגדולה. הצרות של טלילה, שיברונות הלב שלה והטעויות שחזרה ועשתה עם הגברים בחייה היו משניים. בעיני הפרובינציאליות, היא הייתה שיא התחכום, ואמא-הורתה, עירית לינור - אלילה ספרותית.

כמאמין פנאטי שמצא לעצמו כת חדשה, קראתי את הספר, ואת הבאים אחריו, 'שתי שלגיות' ו'הסנדלרית', עשרות פעמים. למדתי קטעים שלמים בעל פה, וציטטות נבחרות מתוכו שלפתי ברגעים בחיי שבהם לא היו לי שנינויות משלי בנמצא. התייחסותה הצינית של טלילה לחיים הצחיקה אותי בכל פעם מחדש, והאומץ, שלא לומר טירוף, שבו התמודדה עם המכשלות בחייה גרם לי להבין - ככה גם אני רוצה לחיות את חיי. ברגישות ובנחישות. בלי לוותר לעצמי. בלי להתפשר. עם האומץ לקום וללכת כשלא מתאים לי יותר, ועם השאיפה תמיד להוציא מעצמי את המקסימום.

את הסרט שנעשה על פי הספר לא ראיתי. התקשיתי לראות את יאיר לפיד, אליל נעורים אחר של ימי בגרותי, נכנס לנעליו החלקלקות של עופר שטרסברג, וסירבתי לחזות בטלילה אהובתי, שדמותה המעוצבת, מתספורת ועד שרוך נעל, הייתה חקוקה היטב בדמיוני, קורמת עור וגידים בדמותה של דלית קהן. אחרי הקריירה של לינור, לעומת זאת, עקבתי בשקיקה. רכשתי את כל ספריה, לא החמצתי דיונים טלוויזיוניים שבהם נטלה חלק והשתדלתי להאזין ל'המילה האחרונה' בימים בהם השתתפה. עד היום אני רואה בה את האישה שלימדה אותי מה זה פמיניזם, ועל כך אני חייבת לה תודה אישית גדולה, ומעריכה מאוד את פועלה המקצועי. ובאשר לספר - גם כשגדלתי ובגרתי, ובעיקר מאז שעקרתי לתל אביב, אני נהנית לחזור אליו בכל פעם מחדש, כמו אל חבר ותיק, ומיטיבה למצוא בו צחוקים קטנים שפספסתי או ניואסנים קטנים שלא מצאתי בו קודם. ככה זה כשאוהבים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by