בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
7 בוּם  
 
 מתוך הסדרה (צילום: יח``צ)   
 
לילך וולך

הסדרה התיעודית 7אפ, שחזרה ללוות מידי 7 שנים קבוצת ילדים החל מגיל 7 ועד 49, היא הדבר הכי מרגש ומטלטל שייצא לכם לראות על מסך הטלוויזיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בדרך כלל נוטים להתייחס לעשייה הדוקומנטרית כאל אחות קטנה וחורגת לעשיות ה"אמנותיות" ממנה - סרטי הקולנוע העלילתיים וסדרות הטלוויזיה. בבסיס המחשבה הזו, נמצאת התפיסה המתנשאת לפיה לא צריך הרבה חוץ מטיימינג ומצלמת כתף כדי לייצר סרט דוקומנטרי. השכלול והעשייה רבת המעוף שעובר תחום חשוב זה בשנים האחרונות, מוכיח את ההיפך הגמור, ויותר יצירות דוקומנטריות, אם מיובאות ואם מקוריות, זורמות למסך הטלוויזיה שלנו, ואפילו לקולנוע.

ההחלטה האסטרטגית של Yes להקדיש ערוץ שלם לדוקומנטריה, היא החלטה שמגבה את עצמה רוב הזמן, ומלבד סרטים מסויימים שנכנסים ללופ ונתקעים במאגר חודשים ארוכים, מצליחים לקיים ב- Yes את ההבטחה, וגם מהווים רמפה ליצירה הדוקומנטרית המקורית. ועל תעשיית הסרטים והסדרות הדוקומנטריים הישראליים, יש לנו סיבות טובות מאוד להתגאות, שכן היא מיישרת קו עם הסטנדרטים העולמיים ואפילו לפעמים מנצחת בנקודות.

מלבד הערך המציצני גרידא של סרט תיעודי שמעמיד במרכזו בני אדם (ורובם עושים זאת), אם הדוקו עשוי היטב, אנחנו מקבלים פיסת חיים שלמה, מסמך שיוצא מעבר לגבולות הפרט ומעמיד אותנו אל מול תמונת מצב שהיא גם ייחודית, אבל יש בה גם מאפיינים אוניברסאליים, למעשה כמו כל יצירת אמנות גדולה. דוקו כזה יבהיר לנו מהו העולם בו מתקיימת המציאות הזו, מהם ערכיו, איפה האנושיות שבו, ואיפה אורבת הסכנה שנהפוך בו למפלצות. היצירות הגדולות באמת עושות את כל זה.

'7 אפ', היא אחת מהיצירות הדוקומנטריות השאפתניות והחשובות ביותר שייצא לכם לראות, והיא חוויה מטלטלת מציאות וחושים, הרבה יותר מהרבה סרטים או סדרות מושקעות תסריט ומרובות כוכבים. נקודת המוצא היא פשוטה, באנאלית, ומסוכנת מבחינות רבות – "תנו לי ילד בן שבע, ואראה לכם מי הוא יהיה כמבוגר".

סדרת שאלות דומות, לפעמים זהות, שהופנו אל קבוצה של 14 ילדים בני שבע מרחבי בריטניה, ממעמדות שונים ובעלי נקודות התחלה שונות מאוד, נועדה לברר מי הם ומי יהיו כמבוגרים, מילד שגדל בבית היתומים ועד לבת למשפחה אצילה ומבוססת. המפגש הראשונים עימם הוא בשנת 1964, כאשר פערי המעמדות היו תהומיים. הילדים העשירים בני השבע קראו את שלושת העיתונים היומיים ומנו את שמות בתי הספר העתידיים שילמדו בהם, כולל ההתמחויות באוניברסיטאות. ילדי בית היתומים קיוו רק להתחתן עם מי שלא תכריח אותם לאכול ירקות וכלל לא ידעו מה פשר המילה "אוניברסיטה".

מי שהיה אחד התחקירנים בתוכנית הראשונה (מייקל אפטד), המשיך את הפרויקט השאפתני, וחזר כל שבע שנים לאתר את אותם ילדים ולתת תמונת מצב עדכנית, נוקבת ואישית מאוד על אותם ילדים, על שאיפותיהם, כשלונותיהם והצלחותיהם. ב-2005 הופק הסרט האחרון לעת עתה, כשהילדים הם בני 49, ומייקל אפטד אומר שימשיך את הפרויקט כל זמן שיחיה. גם ברבות השנים העוברות, ניתן לראות בכל אחד מהמרואיינים את אותו ילד בן 7. לפעמים הם שמרו עליו טוב יותר ורוחו עדיין בועטת בתוכם. ברוב המקרים, הניצוץ שהיה בעיניים, שהבטיח שכמעט הכל עוד אפשרי, כבר כבה. אבל בכל אותם מבוגרים שנראים היום לפעמים כמו גרסאות דהויות של בריטים ממוצעים, מהדהד עדיין המשפט הפאטאליסטי עד אימה - תנו לי ילד בן שבע, ואראה לכם מיהם המבוגרים של שנות האלפיים.

מילים לא יצליחו לקפסל את החוויה - זהו בדיוק המקום שבו תסריטאים לעתים נכשלים. רק הקיום הבלתי אמצעי של ראיון אחד על אחד והתלוות ממשית לתוך החיים של הילדים המבוגרים האלו, יכול לתת את התמונה המלאה. הילד שרצה להפוך את העולם כולו ליהלום נוצץ הוא היום פיזיקאי. הילד עם העיניים המשוטטות שרצה להיות אסטרונאוט, הוא עכשיו בעל הסטוריה של מחלת נפש כלשהי. וזה שרצה להיות מיסיונר באפריקה וללמד את הילידים להיות "טובים, פחות או יותר", לימד מתמטיקה במדינות מעוטות יכולת, אבל בינתיים התייאש והתברגן. עד ל-2012, זה אחד הדברים הטובים, המרגשים והחשובים ביותר שייצא לכם לראות בטלויזיה.

הפרק הראשון של התוכנית שודר אתמול (א') בשעה 22:00, הפרק השני ישודר היום (ב') בשעה 22:00 ושני הפרקים ישודרו ברצף ביום שבת, 14.01.06

בקטנה
*גם 'הדוגמניות', וגם 'פרוייקט Y' חוזרות לעונות חדשות. שאלוהים יעניק לנו כוחות...
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by