בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלאשבק: Blue 
 
 עטיפת האלבום Blue   
 
אורנה לב טוב

אורנה לב טוב על האלבום המרגש של ג'וני מיטשל ששימש כפס קול לרגעים רבים בחייה שחקוקים על לוח לבה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם יש דיסק שאני יודעת בוודאות שאמשיך להאזין לו בארבעים, חמישים השנים הבאות, זהו Blue של ג'וני מיטשל. האמת היא שאין לי הרבה דיסקים אחרים של מטישל ואני לא מכירה את כל הקורפוס המוסיקלי שלה לפני ולפנים. להגנתי אוכל רק להוסיף, שיותר מהכל, Blue הוא דיסק שמהווה בשבילי עולם ומלואו. אני יכולה לפתוח אתו את הבוקר, לסגור אתו את היום, לשמוע אותו באוטו, לשיר בקול רם עם ג'וני או לעצור את עצמי כדי לא להפריע לה. ככל הנראה, עוד לא מיציתי אותו, ואני עדיין לא מוכנה לשלב הבא בסולם ג'וני.

הדיסק שיצא בשנת 1971, ידוע כיצירת מופת מוסיקלית ומקור השראה למוסיקאיות מובילות, בינהן: טרייסי צ'פמן, סוזן ווגה, טורי אימוס, אלניס מוריסט, פי.גי. הארווי ועוד רבות וטובות. סביר להניח שכל אחת מהן תוכל להסביר את האיכויות המוסיקליות הנדירות של Blue במונחים מקצועיים שזרים לי. אני יכולה רק להעיד שהאלבום מצליח לגעת בי. שום ספר, סרט, הצגה, תערוכה או כל יצירת אמנות אחרת לא מצליחים לרגש אותי כמו שיר אחד פשוט ואמיתי מתוך האלבום.

את הדיסק שמעתי לראשונה בדרך אל הים, בעיצומו של יום שבת חמסיני. החלונות של המכונית היו סגורים, אני הייתי שקועה ברחמים עצמיים, לאור העובדה שלמחרת הייתי צריכה להתייצב במחנה שמונים, לעוד שבועיים של טירונות, וג'וני, בקול של אישה שעברה דבר או שנים בחיים, אבל גם זוכרת בבהירות איך הרגישה בתור ילדה, שרה על הכביש הפתוח ועל חופש, על טיולים בארצות זרות ועל געגועים הביתה. אולי היא הייתה הקול הנכון במקום הנכון, אבל יותר מהכל היא הייתה אמיתית וזו התכונה ששבתה אותי.

יום למחרת, קניתי את הדיסק בתחנה המרכזית בדרך אל הגיהינום הצהל"י. כל הדרך באוטובוס, הקשבתי לו, מתנחמת בעובדה שיום אחד, אחרי הרבה סופי שבוע, אני גם אוכל לנסוע למקומות רחוקים ומענייניים יותר, לפגוש גברים מסתוריים ולהתלבט אם לנסוע לאמסטרדם או לרומא - בדיוק כמו גיבורת השיר Carey.

לימים, השתחררתי מהצבא ובאמת נסעתי לטייל, אבל בהחלטה פזיזה ולא הגיונית, בחרתי לא לסחוב איתי דיסקים. נראה לי שחשבתי שכדאי לנסות להתנתק מהמוסיקה שלי ואולי להיפתח למוסיקה חדשה. זו הייתה כמובן טעות ענקית. מצאתי את עצמי משוטטת ברחובותיה של ניו דלהי שרה לעצמי את כל השירים של ג'וני וזוכה למבטים מוזרים של ההודים מסביב. ואם ההודים מסתכלים עלייך בעין עקומה, זה בהחלט סימן לא טוב. העניין הגיע לידי פתרון כאשר חברה טובה, זו שהשמיעה לי את ג'וני לראשונה באותה נסיעה היסטורית לים, הגיעה להודו והביאה איתה מהארץ את הדיסק, שהפך להיות פס הקול של כל כך הרבה רגעים בחיים שלי.

אני יודעת שבזמן שאני "נתקעתי" עם Blue, מסרבת להמשיך הלאה, לעבור את מחסום שנת 1971, ג'וני התפתחה מוסיקלית והוציאה אלבומים חדשים, ולא נשארה לכודה בצינת הפולק-רוק של שנות השבעים. התקיעות שלי מובנת לי, בעיקר כי שממרחק הזמן, אני יודעת שהדיסק לא התאים לי רק בגלל הלך הרוח של טיול או ציפייה לשחרור, אלא בגלל שהוא מכיל שירים שמתארים מצבים רגשיים מורכבים באופן התמים והיפה ביותר שאפשר. בשירים כגון River , A Case of You וThe- Last Time I Saw Richard, גילתי את היכולת של ג'וני לשיר את העצב הכי פרטי, בקול שמזמין אותך להיכנס פנימה ולהבין שהבדידות הכי גדולה יכולה להפוך ליצירה מוסיקלית, שמותחת קווים דקים בין זמנים ומקומות רחוקים זה מזה: בית קפה אפלולי בדטרויט, מפה של קנדה, נהר רחב ועצום. קווים אלו, המשורטטים ביד של ציירת, יוצרים נקודות מפגש חדשות, בוקעים בחדות ובבהירות גם מתוך מכונית נוסעת, בדרך אל הים או מתוך גסט-האוס הודי בקצה השני של העולם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by