בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הגזענים  
 
 דני דותן ודליה מבורך (צילום: יח``צ)   
 
לילך וולך

הסרט 'האשכנזים' חושף אשכנזיות שמנסה לגבש את זהותה המחוקה על חשבונם של ה"אחרים". ללילך וולך זה הריח כמו גזענות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני מכירה איש אחד שניצל בשואה, לאחר שעבר תלאות איומות. הוא הגיע לארץ וחי בה חיים של ישראלי מבטן ומלידה, ולאחר שנפטר, התעקשה אשתו לחרות על מצבתו "יליד ברלין". הדיסוננס העצוב-מצחיק של מי שזהותו כמעט הושמדה על ידי הברלינאים, אך בכל זאת ניפח את החזה בכל פעם שנזכר שהוא לא נולד באיזה פרבר, אלא במטרופולין שהיווה ערש תרבות, הוא טרגי, אבל גם אנושי - כי אדם לא בוחר למה להתגעגע, ובאיזו שפה השכיבו אותו לישון בילדותו.

גם ב'האשכנזים', סרטם של דני דותן ודליה מבורך, ניתן היה להבחין לפעמים בדוק געגוע בעיניהם של המרואיינים - צברים שנולדו ישירות לחול המדבר ולכומתות הצבא, אבל בכל זאת מתגעגעים לאיזו שפה נושנה ששמעו רק בדוחק, בין החרכים של הזהות הצברית הנוקשה, אותה אימצו גם הוריהם שעברו תהליך מחיקת גלותיות ואימוץ זהות ציונית.

הסרט מורכב מסדרת ראיונות קצרצרים, מעין פרופילים של אשכנזים, ושני סיפורים מרכזיים - האחד על איתמר בן כנען הנדלמן, שגילה את אשכנזיותו מחדש, והשני על אסף גלאי, צעיר שהקים ועומד בראש התנועה לזהות אשכנזית. כולם ביחד וכל אחד לחוד, מחפשים לעצמם מחדש את הזהות האשכנזית האבודה והמודחקת. רוב הזמן מה שנוצר הוא בלבול גדול באשר למושגים והצהרות, וגם לא מעט גזענות מודעת ולא מודעת מסתננת לכל העסק.

רוב בני האדם, בעיקר אלו שחושבים באופנים בסיסיים למדי, נוטים לבנות את הזהות שלהם על דרך השלילה, ושואלים את שאלות "מה אני לא". אני לא נקבה, אני לא שחור, אני לא ערבי, וכן הלאה. ככה, כשנסדקים להם פה ושם אילו מגננות, הם תמיד יכולים להתנחם בעובדה המטומטמת - "לפחות אני לא שחור". גם בקרב המרואיינים החביבים שלנו, היו בעיות מסוג דומה, לעיתים. רוב הזמן, יכולת לחוש, ביושבך מול המסך, חוסר נוחות עמוק, מין צרימה לא נעימה. ולא, זה לא בגלל ששכחתי מאיפה באתי ולאן אני הולכת, זה אפילו לא קשור לאיזו עדה אני משתייכת, או לכך שהתמזרחתי. כשגזענות מרימה את ראשה המכוער, היא נוטה לנפנף איתה דגל גדול ולהודיע שהיא כאן.

שני נושאים עיקריים התערבבו ערבוב מצער - אין שום בעיה שאם מישהו מרגיש צורך בכך, יכול לחשוב שדחקו את הזהות מבית שלו, ודיכאו חלק מן ה"אני השלם" שלו, ויחליט להכיר מחדש את הזהות האשכנזית, או הטריפוליטאית, או הבהאית. לשאלה האם ניסו בשם המפעל הציוני למחוק זהויות אירופאיות, שפות גלותיות, ועיברתו לכולם את השם ל"שרה" ו"יצחק"? התשובה היא כן. זה נכון וזה טרגי וטפשי מאוד. אז אדרבה - התקרבו לכם אל היידיש, ואל כופתאות פפאנש, וכל מה שרק תרצו. החיפושים של גלאי ובן כנען-הנדלמן, היו אמנם מעט הזויים לפעמים, אבל לפחות מודעים ואינטליגנטיים. צעירים מתלבטים שמנסים לשמר משהו ממורשת שלא רצו לאבד. לגיטימי.

מנגד, היו גם הרבה הבלחות דוחות של אליטיסטיות והתנשאות, שהיו לא פחות מגזענות שהרגישה שמצאה לה חברה. כמו אותה בחורה צעירה שדפקה מונולוג ארוך שלא הופרע על ידי קיום אינטליגנציה, ששאלה בנונשלנטיות – "נו, מזרחים, כי ניסינו למצוא שם אחר לשחורים, אפשר להגיד שחורים?" לא, יקירה, אי אפשר להגיד שחורים. ולא כי אני בעד הצנזורה בטלוויזיה, אלא כי הניסיון לגבש לעצמך זהות על חשבון מישהו אחר, היא מתנשאת ועלובה. והשאלה "תראי מי הקים את 'הבימה' לעומת מי הקים את שוק הכרמל", היא שאלה מנותקת מידע היסטורי שחיוני להבנת העניין, שאם היתה נשמעת בהקשר מעט אחר היתה מאוד דומה לתהיות אנטישמיות אחרות ששמענו במהלך ההיסטוריה.

בקטנה
* את מי אפשר לתבוע אם צפיתי בכמה דקות מ'המאסטרו' ונשארתי מצולקת לכל החיים?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by