בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלאשבק: הלהקה  
 
 גלי עטרי (מתוך הסרט `הלהקה`)   
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני לא מפסיקה להתמוגג מסרט הקאלט הישראלי, ועל אף שיש לאובסס הקטן שלה מחיר, היא לא מוכנה לוותר עליו בשום אופן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני שנים הרבה, בימי נעורי הרחוקים, עוד לפני שנשלחתי למחנה שמונים ונדרשתי לצחצח מטבחים, לפרק נשקים ולשמור על ההילטונים בשעות לא הגיוניות, המידע היחיד שהיה לי על הצבא הגיע ממדורות השבט הישנות והטובות: הטלוויזיה והקולנוע. אי אפשר להאשים אותי שעד גיל 16 בערך הייתי משוכנעת שכל הבנות שאותן אפגוש במהלך שירותי הצבאי יהיו ביצ'יות זעירות עם שיגעון גדלות, שטוביה צפיר זה הדבר הכי מפחיד שיכול לפקד עלי, ושהדבר הכי קרבי שאעשה יסתכם בלנסוע במשאית עם גג ברזנט למוצבים נידחים בעומקה של סיני. ככה זה כשהסרט הישראלי האהוב עליך הוא סרטו שחל אבי נשר 'הלהקה'.

מדובר בסרט שנעשה כשהייתי בת שנתיים, ובכל זאת. להלן התקציר, לטובת כל מי שהצליח לא לפתוח טלוויזיה בכל יום עצמאות בעשרים השנה האחרונות: לאחר שורה של אודישנים מפרכים מתקבלים נועה (דפנה ארמוני), דטנר (גידי גוב) ובזוקה (מאיר סוויסה) ללהקה צבאית ידועה ומפורסמת, ומגלים שלפני שיוכלו לרקוד ולשיר כפי שרצו, עליהם לעבור השפלות, התעללויות קטנות ונידוי חברתי, עד שהקאסט הקיים יחליט שדי. נועה ובזוקה מקבלים עליהם את הדין, אבל דטנר האסרטיבי, שלא לומר התוקפני והשתלטן, מסרב לעבור את הזובור המסורתי, ומכין לוותיקים כמה הפתעות קטנות משלו, כשהוא מקבל תמיכה מוסרית ממיקי (לירון נירגד), בת להקה ותיקה וחברתו החדשה. אל הלחץ הזה נוסף מרכיב נוסף, כשאביב (טוביה צפיר), מנהל הלהקה, מגלה ששוקלים לקחת את הלהקה להופיע בטלוויזיה במופע יום העצמאות, ומחליט שחבורת הפדלאות שהוא מנהל תגיע מוכנה להופעה, ויהי מה.

הפן הדרמטי של סרטי צבא מסורתיים כולל בדרך כלל אחוות לוחמים, געגועים בלתי פוסקים הביתה וציפייה אינסופית לקרב. את כל זה לא תמצאו ב'הלהקה'. לעומת זאת, עמוס הסרט בשפע של מערכות יחסים הנרקמות מצורך ההכרח, אינטריגות, סכסוכים פנימיים מענגים, שהיום ניתן לקרוא עליהם בהרחבה בכל מדורי הרכילות, אבל אז עוד נחשבו לטאבו. זה אולי לא מאוד פטריוטי, אבל בהחלט מציאותי. כדי להוסיף על השמחה, מלווים מאבקי הכוח הללו בהרבה תעלולים נוסח הטיולים השנתיים בתיכון, בהופעות שיהפכו מאוחר יותר לטייפקאסט (ששי קשת כחתיך הזחוח, חלי גולדנברג כפרחה הנותנת, גילת אנקורי כביץ' הסכסכנית), וכמובן - במיטב השירים של הלהקות הצבאיות לדורותיהן.

את הסרט הספקתי לראות בכל עשרים ושמונה שנותי, עשרות פעמים. בנוסף להקרנות המסורתיות מדי יום עצמאות, הקלטתי אותו בווידאו, וצפיתי בו עד שהקלטת הפכה לשרוטה וחורקת. תוסיפו לכך את שטחנתי את פסקול הסרט מספר פעמים ביום (בעיקר בהודו, שם האדם מגלה בעצמו לפתע גלי פטריוטיות שלא ידע לפני כן על קיומם) – ותבינו למה היום צפייה משותפת איתי בסרט, כרוכה בלהבליג על פסקול נלווה מטעמי, הכולל מלמולי הטקסטים של השחקנים, קריאות "זונה" מזדמנות לעבר יפצ'ו (סמדר ברנר) ושירה במלוא גרון של 'שלווה', 'בשמלה אדומה', 'אילו ציפורים' ועוד כהנה וכהנה תופינים מוסיקליים מתוך הסרט. ישנן בנות שימצאו בזה טעם לפגם, ויאמרו שזה עלול להבריח בחורים. אבל אני איני כזאת - עם מי שאין לי ביטחון, איני יוצאת גם לירקון. בטח שלא יושבת לראות סרטי קאלט.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by