בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמריקן דיוטי  
 
 ג`ק ג`ילנהול (מתוך הסרט ג`ארהד)   
 
מיכל זמרני

'ג'ארהד', סרטו החדש של במאי 'אמריקן ביוטי' המציג את הצד הא-הירואי, הנלעג של המלחמה, הוא אנטיתזה לסרטי מלחמה הוליוודיים הקלאסיים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יש משהו יפה, כמעט פיוטי, בסרט שמוגדר כסרט מלחמה, ולא עוסק במלחמה כמעט בכלל. התרבות המערבית, ומדורת השבט שלה, הממוקמת בהוליווד, צרבה בתודעה שלנו כבר מזמן את הפירוש ההוליוודי לסרט מלחמה - הרעים עושים משהו רע, הטובים יוצאים להראות להם מאיפה משתין הדג, ואחרי כמות מסוימת של פיצוצים, יריות, ובמקרים קשים, קרבות מכות בנוסח עדות הואן-דאם, הטובים מנצחים. הסוף.

ג'ארהד, סרט המלחמה החדש מבית היוצר של הבמאי סם מנדז ('אמריקן ביוטי'), הוא האנטיתזה המוחלטת לכל מה שתואר להלן. הסרט, המבוסס על ספרו של חייל המארינס לשעבר אנתוני סוופורד, מתאר את המלחמה (במקרה זה – מלחמת המפרץ) כמשהו אחר לגמרי. המתנה ארוכה, מייבשת ומשמימה למשהו שלעולם לא יבוא. סוופורד היה בן 18 כאשר הצטרף לחייל הנחתים האמריקני, קיבל את הכינוי ג'ארהד על שום תספורת החובה המרובעת, ובילה כמה שבועות בזחילה תחת חוטי תיל וביריות במסגרת הטירונות, לפני שקיבל קידום, עבר ליחידת הצלפים וקיבל בנוסף לאימונים הרגילים, גם רובה צלפים והרבה רוח קרב לארוחת בוקר, צהריים וערב. כאשר פלש סדאם חוסיין לכווית ב-1990, הוטסו סוופורד וחבריו למדבריות ערב הסעודית, רועדים מציפייה לקרב המתרגש עליהם לטובה, ובמקום להילחם ברעים עם סכינים בין השיניים, מצאו את עצמם מנקים מחראות, משמנים נשקים, ובעיקר - מחפשים איך להעביר את הזמן, בזמן שחייל האוויר טוחן את העירקים. לא לכך פיללנו.

ג'ק ג'ילנהול, הבייב החדש של הוליווד, שניתן לראות בימים אלו גם בלהיט זוכה גלובוס הזהב 'הר ברוקבק', מיטיב להעביר את תחושות השעמום, התסכול וחוסר האונים, המשתלטות על גיבור הסיפור ככל שנוקפים הימים, ומלחמה – אין. הדרכים היצירתיות שמצאו להם החיילים כדי לשעשע את עצמם ולהעביר את הזמן במהלך ההמתנה המייגעת, הכוללות, בין השאר, אוננות אובססיבית, משחק כדורגל עם מסיכות גז ומסיבת חג מולד בעירום כמעט מלא, מספקות אתנחתאות קומיות חינניות למדי. חלקן מאפשרות בחינה מדוקדקת של ישבנו המחוטב של ג'ילנהול, ועל כך שלוחה לסם מנדז תודתי האישית. צוות השחקנים, הכולל את פיטר סרסגארד כטרוי, חברו ליחידה של סוופורד, ג'יימי פוקס כסמל ראשון סייקס הקשוח והאנושי, וכריס קופר כסגן אלוף קזינסקי המיליטנט, עושים כולם עבודה מצויינת, וגם הצילום של רוג'ר דיקינס, שמציג את מדבריות ערב הסעודית בצורה כמעט סקסית, ראוי לשבחים.

אם לא היינו חיים בארץ ישראל שבעת הקרבות, ניתן היה לסיים את הביקורת כאן. אחלה סרט, מסר לא אמריקני בעליל, מלחמה זה לא זוהר כמו שמספרים. אבל מה לעשות שאצלנו, הארץ בה מגוייסים כולנו לצבא בלי שמישהו טורח לשאול אם זו נראית לנו קריירה ראויה, בה מקבלים ילדים בני 18 אם-16 ונשלחים להגן על הגבולות או לפטרל בערים עויינות, בה דור אחר דור של אמהות לא ישן בלילה מהפחד על הילד שנמצא אי שם. במקום המטורף שבו אנחנו חיים, משפט כמו "מי שהחזיק בידיו רובה, תמיד יחזיק בידיו רובה, ולא משנה אם הוא עושה אהבה עם אישה, או מחתל תינוק – הרובה תמיד יהיה שם" – נשמע, אפעס, קצת קלישאתי. תשאלו כל בחורה שישבה ערב שלם עם הדייט שלה ושמעה ממנו סיפורים על לבנון. תשאלו את הבחור עצמו, בהנחה שהוא מסוגל להיות כן עם עצמו כמו סוופורד. אנחנו לא צריכים את הוליווד, שתספר לנו שאחרי חוויות מהסוג הזה, שום דבר כבר לא יכול להיות נורמלי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by