בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פלאשבק: הכבש השישה-עשר  
 
 עטיפת האלבום    
 
אורנה לב טוב

אורנה לב טוב חייבת לאלבום הילדים הקלאסי גילויים שעזרו לה להבין את העולם, וגם כמה שעות של שקט בסשנים של שמרטפות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השירים של הכבש השישה עשר עדיין מהווים חלק גדול מחיי היום יום שלי, בעיקר בגלל שהם הטריק הידוע שלי בבייביסיטירים, שאני שולפת כדי להרדים או להרגיע ילדים, וגם בגלל שלמרות גילי המבוגר, אני עדיין יכולה להיתפס הולכת ברחוב ומזמזמת "מי שמביט בי מאחור, לא יודע מי אני".
אני זוכרת שהייתי מקשיבה לתקליט הזה לא כמו שמקשיבים היום לדיסק - כמוסיקת רקע. אני זוכרת את עצמי משתרעת על השטיח ומקשיבה לכל צד א', וכשהסתיים השיר האחרון 'מי שמביט בי מאחור' וגידי גוב היה מבקש מהילדים להעביר צד - נדהמתי כל פעם מחדש. מאיפה הוא יודע שעכשיו צריך להעביר צד? אבל מה שגידי אמר, עשיתי, בלי יותר מידי שאלות.

אולי בהתחשב בעובדה ששני התקליטים האחרים שהיו בבית לילדים היו 'פטר והזאב' ו'קרנבל החיות', זה לא מפתיע שרציתי לשמוע רק את הכבש השישה עשר. אבל הדבר המדהים הוא, שגם היום שאני שומרת על ילדים, שבגיל שנתיים יש בבעלותם כמות דיסקים שיכולה להתחרות עם האוזן השלישית, הרבה פעמים זאת תהיה גם ההעדפה שלהם. אפשר כמובן לייחס את סוד הקסם לתמימות ולנאיביות הקסומה של השירים או לביצועים וללחנים המדהימים ולעוד שלל סיבות. אני חושבת שהגדולה של השירים הללו נעוצה ביכולתם לשחזר עולם של ילד, מבלי להתיילד ולדבר בשפה אינפנטילית, שנדמה למבוגרים שילדים מדברים בה, אלא פשוט לספר זוטות של יומיום, בלי יומרות מיותרות.

בתור ילדה, לשמוע את השיר 'ריבים' (אתמול רבתי עם גיורא) ולהבין שעוד ילדים מנהלים עם החברים שלהם דיונים משמעוותים אודות קיומו של אלוהים, היה ללא ספק גילוי משמעותי. באותו אופן, הבנתי שכנראה לא רק אני רוצה להיות הילדה הכי יפה בגן, אלא שזו כנראה הפנטזיה של כל שאר הילדות בגן. ההשפעה של השירים האלו הייתה כל כך משמעותית, עד כדי כך, שאם היה איזה עניין שלא הבנתי או שלא התקשר לי למציאות, למשל העובדה שאחרי שאומרים "צנון" מרגישים את הלשון, מייד אימצתי את האינפורמציה החדשה, כאילו הייתה תורה מסיני. באותו האופן, אני מבינה בדיעבד, שעד ששמעתי את התקליט, מעולם לא ידעתי שאמורים לספור כבשים אם רוצים להירדם, ואני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי וגיליתי עד כמה באמת זה מרגיע.

ברור לי לחלוטין שהאהבה לשירים האלו, משותפת לכל כך הרבה אנשים, אבל מה שמדהים הוא, שכל אחד נתפס לעניין אחר. מישהו סיפר לי פעם, שבתור ילד, החלום שלו היה להגיע למפעל השוקולד בקצה רמת גן. בשביל ילדה ירושלמית שכמותי, רמת גן נשמע לי קרוב בערך כמו הונוללו, ובגלל זה גם נראה לי הגיוני שיהיו שם אנשים עם שערות ארוכות. המחשבה ללכת לבקר במפעל, של הדבר האהוב עלי ביותר, לא עלתה על דעתי.

לפני כמה ימים הלכתי לטיול עם האחיינית שלי, ובדרך חזרה עברנו ליד הגן שלה, "הגן סגור?" היא שאלה בטון של מבוגר שכבר יודע את התשובה, והוא רק מעונין לוודא שאתה יודע. "כן", אמרתי בחיוך, והיא כמובן המשיכה בסדרה של שאלות על הספרים, הקוביות והנדנדות. אני שיתפתי פעולה כמובן וחשבתי לעצמי שזה די מצחיק שעכשיו אני גרה קרוב לרמת גן, אותה ההונוללו הרחוקה מהשירים של הכבש הששה עשר. שהגענו הביתה ושמענו את הדיסק במערכת ולא היה צריך להעביר צד אחרי השיר 'מי שמביט בי מאחור', חשבתי כמה טוב, שלמרות כל השינויים הטכנולוגיים, השפע שמוצע לילדים והפסטיגלים המזעזעים – עדין יש לנו את הכבש הששה-עשר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by