בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קצת אחרת, עאלק 
 
 עוקף מלמטה. מסיקה (צילום: יח``צ)   
 
אמיר עמרמי

אמיר עמרמי רצה לתת קרדיט לאבי מסיקה, אבל הסתבר לו מאלבומו 'קצת אחרת', שהוא הוא לא חף מפוזות כמו שהוא חשב

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אבי מסיקה – קצת אחרת / בייס רקורדס וד.מ כחול לבן

ההיפ הופ בארץ לא סובל מחוסר תשומת לב, בעיקר בשל ריבוי הראפרים שצצים בכל יום. עד היום, אבי מסיקה הצטייר בעיניי כמי שמשתייך לאותם חבר'ה שמביאים איתם משהו שונה, משהו מקורי. ראוי לציין שהקביעה הזאת, מקורה לא רק בהתרשמות מהיצירה שלו, אלא נוגעת גם לטיפוס, למה שמסיקה משדר - בלי פוזות ונמצא כאן בעיקר בגלל המוסיקה.

'קצת אחרת' הוא אלבום אירוחים. אפשר לשבת עד מחר ולנתח את קונספט האירוחים - אם הוא מגיע ממקום של חוסר ביטחון, עודף ביטחון, הרצון לדחוף אמנים חדשים וכן הלאה. הדבר הכי נכון לעשות, יהיה לבדוק קודם כל את המוסיקה. הכנסתי את הדיסק למערכת והתחלתי לעלעל בחוברת המצורפת לדיסק. בתמונה הראשונה בחוברת, נראים מסיקה וג'ורג', יושבים על סיגריה. מסיקה מגלגל משהו, כשעל השולחן לצדו מונח סוג של עוזי.

למרות שלא במוסיקה עסקינן, הרגע האומלל הזה, הזיז את הפוקוס שלי לתהליך היצירה המלא. אי אפשר להתעלם מהעובדה שקהל הצרכנים של הז'אנר הוא בעיקר בני נוער, וכמי שפונה לבני נוער, הוא חייב לקחת בחשבון שחלקם רוצים להיות כמותו. ישנם ראפרים שעושים אחלה של מוסיקה, שלא פונה לקהל יעד ספציפי, ולכן הפוזה היא מהם והלאה. חשבתי שמסיקה הוא גם כזה.

הסתבר לי שלא. בשבוע שעבר יצא לי לקרוא ביקורת על האלבום, שהקדישה שורה לאותה תמונה. סלחו לי אם אני חושב שראוי לכתוב על כך שמסיקה מגלגל בתמונה, לפחות שתי פסקאות. בוז להיפ הופ הישראלי.

מכאן עברתי לאלבום עצמו. הצד המילולי של מסיקה חמוד, לא יותר מזה. האמרות שלו לא מאתגרות את המוח ולא גורמות למאזין לתהות פעם נוספת על עומק הדברים הנאמרים.

מהפן המוסיקלי, רוב השירים, שאת רובם הפיק מסיקה, סובלים מלופים עייפים, אך פה ושם מבצבצות נקודות אור שמזרימות חמצן לאלבום. ציפיתי שהכיוון המוסיקלי של האלבום יהיה יותר כמו זה של הסינגל המצוין שיצא 'סימן שאת אוהבת', ושל הגרסה האקוסטית המרעננת ומעוררת הציפיות שיצאה אתו. חלק מהטקסטים שמרו על הקו של אותו שיר, והתמקדו פחות בשבח עצמי ובמשפטים כמו "אני אשבור את העולם", אך אני מודה שבגלל אותה תמונה שחקוקה בזיכרוני, לא הצלחתי לזקוף לזכותו נקודות טובות, והרושם הרע ליווה אותי לאורך כל האלבום. לא סתם אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים.

עם זאת, אני עדיין מוצא שהקול של מסיקה נטול פוזות. הוא אמנם לא גדול מדי, אך הוא גם לא מנסה להיות משהו שהוא לא. לא ברור לי למה זה צריך להסתכם בקול, ולא יכול להיות נכון גם לגבי מסיקה עצמו.

אבי מסיקה – קצת אחרת (בייס רקורדס וד.מ כחול לבן) 47:43 דקות

הכי בלונדיני: סימן שאת אוהבת
הכי שחורדיני: צועקים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by