בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרות טבוחות  
 
 תמונות: מתוך הסרט   
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני לא בטוחה אם זו העובדה ששפילברג מעז לשחוט פרות קדושות ב'מינכן' שקוממה עליו את הישראלית שבה, או שפשוט מדובר בסרט מחורבן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי שנולד וגדל במדינת ישראל, חי עם כמה אמיתות שקשה מאוד לשבור אותן, ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית הוא נמצא. דברים בסיסיים על הצדק היהודי, ותפיסות כמו אנחנו הטובים והם הרעים, ואין לי ארץ אחרת. חלק גדול מהפרות הקדושות הללו, אנחנו חולקים עם שאר העולם. אפשר, לדוגמא, להתווכח על אישיותו השנויה במחלוקת (מאוד שנויה במחלוקת) של היטלר, אבל אף אחד לא יעז לחלוק על העובדה שהשמדת היהודים בשואה הייתה מעשה טירוף.

ייתכן שהישראליות השורשית הזאת היא זו שתקתקה בי במהלך הצפייה ב'מינכן', סרטו החדש של היהודי הכשר סטיבן שפילברג, ומנעה ממני את האפשרות לשפוט את הסרט בצורה אובייקטיבית לחלוטין. שפילברג כבר התחבר בעבר אל פרה קדושה עצומה בגודלה של בני עמנו, כאשר עשה את סרט השואה 'רשימת שינדלר'. כעת הוא מזמן את שורשיו היהודיים שוב, כדי לעסוק בפרה שמנמנה אחרת - רצח 11 הספורטאים היהודים באולימפיאדת מינכן, ב- 1972, על ידי אנשי ארגון הטרור הפלסטיני 'ספטמבר השחור'.

שפילברג לא מעוניין להתעסק יותר מדי עם העובדות ההיסטוריות הידועות לכולם. החטיפה והרצח בוצעו בעיצומו של אירוע הספורט הגדול בעולם, שודרו בשידור חי בכל רשתות הטלוויזיה בכל העולם, ואין מקום להיות יצירתיים בתיאור סבלם של הנחטפים, או גרוע מזה - של הטרוריסטים, מאחורי הדלת הסגורה. לכן, משמש הרצח לשפילברג נקודת מוצא, כדי לספר את סיפורם של בחורינו המצוינים, אנשי המוסד, אשר נשלחו לאחר האירוע לאתר ולהרוג, אחד אחד, את כל מארגני ומבצעי הרצח. מדובר למעשה בסרט מלחמה, אבל היות ובחיסול ממוקד עסקינן, המלחמה מתרחשת על פני הערים המרכזיות של אירופה, ברחובות שקטים, בבתים פרטיים המעוצבים בסגנון שנות השבעים (כלומר - כיעור גורף וחד משמעי), ומעורבים בה חפים מפשע, שכנים, נשים וילדים.

השאלות שעולות מהסרט מרתקות וחשובות. אל הלגיטימיות של החיסולים הממוקדים, שהפכו לשמו הנרדף של חיל האוויר הישראלי בשנים האחרונות, מתווסף סימן שאלה גדול, אדום ומהבהב, ככל שאנו זוכים להכיר יותר את צדדיהם האנושיים של האויבים - את משפחתם, את ילדיהם, את החיים הנורמטיביים לחלוטין שהם מנהלים, לצד היותם טרוריסטים (שדינם, לפי מדיניותה של גולדה מאיר, מיתה). האדום ממשיך להבהב בעוז ככל שהופכים אבנר, מפקד חוליית החיסול, וחבר מרעיו, לדומים יותר לאנשים שאותם נשלחו לחסל מלכתחילה.

אבל למרות שמדובר בנושא מרתק וחשוב, ולמרות פתיחותי היחסית ושמאלניותי המוצהרת, עורר אצלי הסרט דיסוננס גדול עד מאוד. ייתכן שזה בגלל אורכו של הסרט, 164 דקות בלי פרסומות ובלי הפסקה, שזה הרבה זמן לבחוש בקרביים של עצמנו. אולי זה בגלל שבחורינו המצוינים, עוד פרה קדושה, מוצגים בסרט כחבורת שלומיאלים עילגים, שלא הייתי נותנת להם לטגן לי את ההמבורגר במקדונלד'ס, לא כל שכן להרכיב פצצה עדינה שאמורה להרוג רק את האיש הרע ולא את כל הבניין. אולי זו העובדה שאריק באנה בתפקיד אבנר, עושה עבודה איומה באמת, כשעל פרצופו הבעה אחת ויחידה של סבל מיוסר, כשהוא מחסל את הרעים, או אוחז בידיו את בתו התינוקת או עושה אהבה (הו, כמה שהמושג הזה מתגמש בסרט הזה) עם איילת זורר. בכל זאת - מדובר באיילת זורר, מהבחורות היפות ביותר שנראו אי פעם על המסך, בארץ או בחו"ל.

אפשר היה להוציא את המקל מהתחת וליהנות מהקרבה הפיזית הזאת אליה, גם אם מדובר בדמות שנטל כל העולם מונח על כתפיה. ואולי זה בגלל שבכל זאת, אני ישראלית, בתוך עמי אני יושבת, ופתוחה ונאורה ככל שאני מתיימרת להיות - עדיין לא הגעתי למצב שבו אני מסוגלת לבחון בעין ביקורתית את מלחמת הקיום שלנו, ואת הלגיטימיות של המוסד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by