בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צילום הוליוודי  

צילום הוליוודי

 
 
איתן בוגנים

אפרת שלם מתגוררת, יוצרת ונוסעת ללא מטרה בהוליווד. התערוכה שהיא אוצרת מקלפת את השכונה מאשליותיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"ראיתי דברים שאתם, בני האדם, לא הייתם מאמינים", לוחש רוי בטי, הרפליקנט הגוסס, לקראת סופו של 'בלייד ראנר'. בעשרים וארבע צילומים לשנייה, סרט קולנוע הוא דרמה של ראייה. צילום הוא השהייה של המתח או פירוקה של הדרמה לאינסוף. הראייה, כמו הזיכרונות "המזויפים" והמצולמים ב'בלייד ראנר', מומצאת ומפורקת תדיר. הצילום אינו ערובה לאמת כלשהי. המפה החליפה את הטריטוריה. כל מה שנותר הוא כאוס של סימנים. אין אנו יכולים להבחין בין מסמן למסומן, מקור לאשליה, אמת לשקר, וכשאין אפילו עוד טעם לבחון יחסים אלו, מה נותר? האינסטינקט, האמפטיה, האינטימיות, היכולת והחוכמה להצליב אותם במורכבותם. אפרת שלם, אמנית ועכשיו גם אוצרת, עושה את זה כמו שצריך.
 
 
 
מה שלום הוליווד?
"בסדר גמור. הוליווד זה מקום די מעניין, היא אחת השכונות הגרועות ביותר בעיר, לא בגבעות היכן שהכוכבים גרים, אלא למטה בהוליווד, איפה שיש המון פשע ובלגאנים. זאת הוליווד האמיתית והמפגש איתה היה רגע חשוב בעיני, די יפה בעצם."

ואיך את מרגישה שם?
"מעניין לי ואני מרגישה שיש גמול למרחק מהבית. זאת השנה השלישית שלי שם. השנתיים הראשונות היו די קשות מבחינת האוריינטציה. לוס אנג'לס היא עיר גדולה ומתפרשת, היא סוג של חוויה אורבנית שלא הכרתי. יש לי פריים מאוד מסוים של העיר שהוא השמשה הקדמית של המכונית - זו החוויה הכי חזקה. המון שעות של נהיגה."

הרעיון לתערוכה הגיע באחד מהסיבובים בעיר?
"המפגש שלי עם העיר בעצם הוליד את התערוכה 'סטודיו סיטי'. זה היה מפגש מקביל עם העיר והאמנים. מבחינתי זאת הייתה התנסות חדשה באוצרות ופריבילגיה גדולה, לקחתי את זה למקום שמעניין אותי – צילום עכשווי."
 
 
לוס אנג'לס היא בטח מקום מרתק לבדוק את העניין.
"רציתי להדגים ארבע גישות בצילום עכשווי, שיוצאות ממקום מאוד דומיננטי. לוס אנג'לס היא מרכז שמייצר דימויים לעולם כולו, אבל הדימוי של לוס אנג'לס כמקום, כישות, אף פעם לא עומד בקנה אחד עם הדימויים שהוא מייצר. רציתי לבדוק את מצב הצילום בתוך הפרדוקס המסוים הזה, בנקודת זמן מסוימת - כשאני שם. עניין אותי גם המשחק הגלובלי, הדיון במודרניזם / פוסט מודרניזם וההתייחסות ללוס אנג'לס כעיר-על, מגה-פוליס, עם ההיבטים האדריכליים והתרבותיים שקשורים בזה. זו לא תערוכה על לוס אנג'לס ולא תערוכה על ארבעה צלמים משם שמצלמים את העיר. אלא, לוס אנג'לס היא מין סוג של ציר או מרחב שקיימת אליו התייחסות. זו תערוכת צילום שעוסקת בצילום דרך הפריזמה האישית שלי, שקשורה למפגש עם המקום הזה."

מה המסקנות שהגעת אליהן באשר למצב הצילום?
"הצילום איננו דבר אחד ספציפי, אלא אוסף של מרכיבים, לעיתים סותרים. יש לו תכונות מתעתעות שגורמת לו להראות שקוף ונהיר אבל בעצם הוא לא כזה. לא ניסיתי ליצור כאן איזו תיזה גורפת ביחס לצילום עכשווי, אלא להראות משהו דרך המקום הפרטי שלי, מה שמעניין אותי בצילום היום."
 
 
 
התחושה שלי היא שבתערוכה מסתתר איזה נרטיב, אפילו כזה שמדבר עם קולנוע.
"יש קשר לקולנוע הוליוודי ולטלוויזיה, כמו הסדרות '24' ו'עמוק באדמה'. לממד הקולנועי היה תפקיד מאוד חשוב במפגש שלי עם לוס אנג'לס, כל מה שידעתי על העיר היה מבוסס על סרטים וסדרות טלוויזיה שראיתי. יש לזה השלכות על התערוכה. זה קורה באופן ספציפי, למשל, בצילומים של ואליד בשטי, שם מופיע בניין בתכנונו של פרנק לויד רייט שצולמו בו עשרות סרטים וסדרות טלוויזיה - 'בלייד ראנר', 'גרנד קניון', 'גשם שחור', 'באפי ציידת הערפדים' - אבל הפנים שלו, כפי שאנו מכירים מהפריים הקולנועי, כלל לא מסגיר את החוץ שמתפורר. הקולנוע הנציח את המבנים הללו. בצורה מופשטת יותר, אני חושבת שגם בצילומים של ג'יימס וולינג (פוטוגרמות בשחור-לבן), ניתן לראות קשר לקולנוע אקספרסיוניסטי או לניסיונות יותר גרפיים שנעשו בקולנוע."
 
 
מה מיוחד בבניין הזה של פרנק לויד רייט?
"הוא אחד מסמלי המודרניזם. יש לו חשיבות ארכיטקטונית והוא מצוי במצב מתקדם של התפוררות. הרגע הזה של הקריסה הארכיטקטונית של המודרנה עם השלמות הסימטרית שלה, הוא יותר מסמלי בעיני."

גם לנרטיב ההיסטורי יש תפקיד בפענוח הצילומים.
"נכון. דוגמא טובה לכך היא סדרת העבודות של אנדרו פרימן שחושפת פרק בהיסטוריה האמריקאית שאיננו חלק מהנרטיב ההיסטורי הדומיננטי. מדובר במחנות בהם רוכזו אזרחים אמריקאים ממוצא יפני בזמן מלחמת העולם השנייה. הם נכלאו שם ללא שום סיבה רק בשל החשש שישתפו פעולה עם יפן. הסיפור הזה בא לידי ביטוי בעיקר דרך מספר מצומצם של סרטי קולנוע העוסקים בנושא וכמה צילומים היסטוריים."
 
 
 
מן הסתם, גם משהו מהנרטיב האישי שלך השפיע על ההחלטות שלקחת.
"למדתי צילום בבצלאל ותואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב, אז יכול להיות שהמקום שבין לבין, בין צילום לקולנוע, מקבל נוכחות גם כאן בתערוכה, בין אם זה באופן ספציפי בעבודות המוצגות או אם זה רעיון מופשט יותר."

אז מה עושים בלוס אנג'לס כשמשעמם?
"הולכים לקולנוע שמקרין "שני סרטים בכרטיס אחד" או נוסעים במכונית ללא מטרה."

איך את רואה את ההקשר המקומי בו מוצגות העבודות, ביחס לזה האמריקאי, בו הן נעשו?
"יש את לוס אנג'לס הענקית ותל אביב, שהיא עיר די קטנה, ועל אף העובדה שהן כאילו הפכים, יש מכנה משותף. באופן ישיר יותר וביחס לתערוכה 'סטודיו סיטי', אפשר למצוא הקבלה בין הפרויקט של אנדרו פרימן עם המבנים של המחנות היפניים, כפועל יוצא של צורך אידיאולוגי בבניה זולה ומהירה, מאוד בדומה למקרים שאנחנו מכירים מהמציאות פה - מעברות, קרוואנים, קראווילות, התנחלויות, קיבוצים וכו'. היום בעידן הגלובלי בו אנחנו חיים, יש מקום לחיבור הזה. הוא בעצם קיים ממילא."
 
 
והחיבור שלך לארץ? איך זה מרגיש לחזור, אפילו אם זה לשבועיים?
"נעים מאוד להיות בבית ואני מאוד אוהבת את תל אביב. דברים משתנים פה בקצב מאוד מהיר. אדם קם בבוקר למציאות מסוימת ויכול להיות שבסוף היום היא תהיה אחרת לגמרי. כשחייתי פה א שמתי לב לזה, האינטנסיביות לא מאפשרת לך להבחין בזה."
 
 
אהבה?
"חבר שלי עשה לי פוקוס."

מה היית רוצה לראות בעתיד הורוד?
"עולם יותר ירוק."

אפרת שלם אצרה את "סטודיו סיטי" בגלריה טל אסתר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by