בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
Fאנקי ביזנס 

Fאנקי ביזנס

 
 
אמיר עמרמי

פאנקשטיין חדורי גרוב, קצב ואמת מוסיקלית, רק חבל שבעידן הפלייליסט הצר, הם צריכים להשתמש במהלכים שיווקים כדי למכור את עצמם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

Funk'n'stein – The Band / בלו סאן

אחדות מוסיקלית. פאנקנשטיין (צילום: נועם שרון)
 אחדות מוסיקלית. פאנקנשטיין (צילום: נועם שרון)   
אלבום הבכורה של פאנקנשטיין הצליח לעשות אותי שמח ועצוב גם יחד. את הנגנים הצעירים והמוכשרים של פאנקשטיין, אנחנו רואים בתוכניות טלוויזיה, בהפקות של אחרים, שומעים אותם בפרסומות, ובשורה התחתונה, שומעים אותם ולא יודעים שזה הם.

פאנקנשטיין כוללת את אלרן דקל (אח של דפנה), שחם אוחנה, עילי בוטנר, אלון פרימן, שלומי אלון, יאיר סלוצקי, ספי ציזלינג ותמיר ברזילי. הם מנגנים ביחד כבר למעלה משבע שנים, ורק עכשיו הם מוציאים אלבום עם חומר מקורי.

אלרן דקל ושחם אוחנה כתבו ביחד כמעט את כל שירי האלבום, כשעל חלק מהרצועות חתומה כל הלהקה. כבר מהשיר הראשון, אפשר לשמוע את מחלקת כלי הנשיפה המשובחת, את הראש התזמורי המהוקצע, את היצירתיות, הגרוב, הקצב, וכמובן, את הFאנק. לאלבום יש אופי עצמאי - הוא אינו מחווה לאמני Fאנק אחרים, אלא חדור אמת חדשה.

לצד רצועות מקפיצות כמו Funky Mission ו- We Got The Answers, ישנן גם רצועות שקטות ומרגשות יותר, כמו So Long ו- Always המצוין, שסוגר את האלבום עם אקוסטיקה קרובה, ואינו נופל מהשירים הקופצניים באלבום. הטקסטים של פאנקשטיין קלילים. מדי פעם יש להם הברקות מוצלחות כמו בשיר Dog & Cat, או כמו בשיר המוצלח מדיסק הבונוס – Celebrate Your Mind.

הנקודה החזקה ביותר של האלבום, היא שפאנקנשטיין מרגישים כמו להקה. למרות שחברים בה נגנים שזהותם המוסיקלית מתפזרת על פני קריירות של אחרים, הם מצליחים לשמור על אחדות מוסיקלית מגובשת, שכולה מטרה אחת – לעשות מוסיקה טובה ומקורית. עד כאן, פחות או יותר, החלק השמח.

החלק העצוב התחיל מזמן. עצוב שבעידן הפלייליסט המצומצם והטיפשי של היום, כשהכל נמדד מעכשיו לעכשיו, להקה כמו פאנקנשטיין נדחקת לשוליים.

אלבום הבכורה שלהם, שכולל 16 שירים, יוצא בהוצאה ראשונה יחד עם דיסק בונוס הכולל 17 רצועות נוספות - חלקן של שירים נוספים וחלקן של ג'אמים של הלהקה. זה לא שהם מכרו עד עכשיו עשרות אלפי עותקים, והם באים לצ'פר את המאזינים. ממש לא. הם רוצים ליצור מאזינים, להגיע אליהם, ולשם כך הם צריכים להציע את עצמם בחינם. הם כבר שבע שנים מנגנים ביחד, ואף אחד לא נצר את יצירתם קרוב ללב. עצוב, לא?

מעניינת הבחירה שלהם לשיר באנגלית - אם זאת החלטה אסטרטגית, או אסתטית, וגם
התעוזה להכניס רצועות באורך של חמש דקות ויותר (אחת גם מעל שמונה! ממש חזרו ימי אמדורסקי), ששום רדיו עממי לא ישדר את זה (אלא אם כן זה ממש ממש מאוחר).

בנוסף לדיסק הבונוס הם מצרפים שובר חינם לכרטיס שני להופעה שלהם. אם קנית את האלבום, כפרה עליך, בוא להופעה ותקבל את הכסף בחזרה. אבל למה? מצד אחד אפשר לקרוא לזה מהלך שיווקי נכון. לי זה נראה יותר כמהלך של חוסר ברירה. החבר'ה האלה יודעים טוב מאוד שיש היום פרנסה למוסיקאים. פחות ליוצרים מקוריים.

מדי פעם יוצא לי לשמוע אלבומים שזועקים גלגל"צ, שלוקחים ממני כל טיפת הערכה לעוסקים במלאכה. הפעם אני עצוב בגלל שהאלבום הזה זועק FM88. אין היום משהו באמצע. או שאתה פה או שאתה שם. מכל מקום, הדיסק מצוין.

Funk'n'stein – The Band / בלו סאן (64:17 דקות)

הכי בלונדיני – So Long
הכי שחורדיני – People Want More
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by