בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אהבות ללא אהבה 

אהבות ללא אהבה

 
 
לואיג`י פירנדלו

פרק ראשון מתוך קובץ הנובלות מאת לואיג'י פירנדלו שעוסק במקום של האהבה בחיי נישואים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

המנוח

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
כבר מהיום הראשון שמע בַּרטוֹלִינוֹ פְיוֹרֶנצוֹ מפי ארוסתו, "לינָה, כן, כן, לינה ... לא, זה לא השם שלי, קוראים לי קָרוֹלינה. אבל המנוח החליט לקרוא לי לינה, וכך זה נשאר."
המנוח היה קוֹזימוֹ טאדֶאִי, הבעל הראשון.
"הנה הוא, שם!"
והיא, הארוסה, אף הצביעה עליו, כי הוא עדיין היה שם, צוחק ומניף את כובעו בברכה (בתצלום בזק מוגדל ומלא חיים) על הקיר, מול הספה הסמוכה לזו שברטולינו פיורנצו ישב עליה. ובדחף טבעי הרגיש ברטולינו צורך להניד את ראשו בתשובה לאותה ברכה.

על דעתה של לינה סָרוּלי, אלמנתו של טאדאי, אפילו לא עלתה המחשבה להסיר את התמונה שבסלון, תמונתו של בעל הבית. ואכן, למעשה הבית שבו גרה היה של קוזימו טאדאי; הוא, המהנדס, הוא שתיכנן אותו, והוא שריהט אותו אחר כך בהידור שכזה כדי להשאיר לה אותו לבסוף בירושה יחד עם כל נכסיו.
העלמה סרולי המשיכה, מבלי שחשה כלל באי-נוחות שתקפה את ארוסה, "אני לא רציתי להחליף שם, אבל המנוח אמר לי: 'לא יהיה טוב יותר אם במקום
קרולינה

אקרא לך
קארה לינה

לינה היקרה? כמעט אותו הדבר, אבל הרבה הרבה יותר.' אתה מסכים?"
"מסכים בהחלט! כן, כן, מסכים בהחלט!" ענה ברטולינו פיורנצו, כאילו המנוח הוא שביקש ממנו להביע את דעתו.
"ובכן, קארה לינה, בסדר?" סיכמה בחיוך גברת סרולי.
וברטולינו פיורנצו מילמל, "בסדר... כן, כן... בסדר..." ואבד בתחושה של בלבול ובושה כשחשב על כך שכל אותו זמן, מהקיר, מסתכל בו הבעל, צוחק ומברך אותו לשלום.

כעבור שלושה חודשים, כאשר יצאו הפיורנצים, הבעל והאישה, למסע הכלולות לעבר רומא ובדרכם לתחנת הרכבת ליוו אותם קרוביהם וידידיהם, אמרה לבעלה אוֹרטֶנזיָה מוֹטָה, ידידה קרובה של משפחת פיורנצו וגם חברה טובה של הגברת סרולי, והחוותה לעבר ברטולינו, "ילדון מסכן, נשא לו אישה? אני הייתי אומרת שהשיאו לו בעל!"
אך בכך, צריך להבהיר, לא התכוונה הגברת מוטה כלל וכלל לומר שלינה סרולי, לשעבר לינה טאדאי ועכשיו לינה פיורנצו, יש בה מן הגבר יותר מאשר מן האישה. לא, אדרבה, היא אפילו יותר מדי אישה, קארה לינה זו! אך בין שניהם, נו, הרי אין ספק שיש לה ניסיון חיים ותבונה הרבה יותר מאשר לו. הוא - עגלגל בלונדיני וּורדרד - דומה לתינוק מגודל, אבל לתינוק מגודל משונה: קירח, אבל הקרחת שלו נראית מלאכותית, כאילו הוא עצמו גילח את החלק העליון של הפדחת כדי להסיר מעליו את המראה הילדותי, וללא הצלחה מרובה, ברטולינו המסכן!
"אבל איזה מסכן? למה מסכן?" יילל ברוגז בקולו המאנפף האדון מוטה, בעלה הזקן של אורטנזיה הצעירה, אשר הגה את הזיווג הזה ולא רצה שידובר בו רעות. "ברטולינו אינו טיפש בכלל. כימאי מוערך ביותר..."
"בטח, מהשורה הראשונה!" ליגלגה אשתו.
"מהשורה הראשונה ביותר!" החזיר הוא.
כימאי מוערך ביותר, אילו רק החליט לשלוח לפרסום את מחקריו המעמיקים, החדשניים והמקוריים לעילא, שהחל בהם עוד בצעירותו, במדע הזה - התשוקה היחידה והבלעדית בחייו עד כה - הרי ללא ספק, מי יודע... בחיפושו הראשון אחר משרה, מי יודע לאיזו אוניברסיטה מהמעלה הראשונה היה מתקבל כמרצה. אכן מלומד, מלומד. וכעת, כבעל, הוא יהווה דוגמה. נכנס לחיי הנישואים טהור ועם לב בתולי.

"אה, אם כך..." אישרה אשתו. באשר לבתוליות, נראה שהיתה מוכנה להסכים אפילו ליותר מכך.
פני הדברים הם כאלה שהיא, לפני שסוכמו הנישואים עם הגברת סרולי, בכל פעם שהיתה בבית פיורנצו והיתה שומעת את בעלה מייעץ לדודו של ברטולינו שצריך "לזווג" את הבחור הזה, היתה פורצת בצחוק. אוהו, אילו צחוקים היא היתה משמיעה...
"לזווג אותו, כן גברתי, לזווג אותו!" היה בעלה עונה, ומפנה אליה את פניו בכעס.
והיא היתה משתלטת על עצמה בבת אחת. "לזווג אותו, כמובן, יקרים שלי! אני צוחקת לעצמי, צחקתי בגלל משהו שאני קוראת."

ואכן היא קראה, בשעה שהאדון מוטה היה עסוק כדרכו במשחק שחמט עם אדון אַנסֶלמוֹ, דודו של ברטולינו. היא קראה רומן צרפתי כלשהו באוזני גברת פיורנצו הזקנה, שהיתה משותקת ומרותקת לכורסתה זה שישה חודשים.
הו, ממש עליזים היו הערבים האלה! ברטולינו מסוגר כמו נזיר מתבודד בחדר הכימיה שלו, הדודה הזקנה מעמידה פנים שהיא מקשיבה לקריאה אך כבר אינה מבינה שום דבר, ואלה, שני הזקנים האחרים, מרוכזים במשחק... צריך "לזווג" את ברטולינו כדי להכניס קצת עליזות לבית הזה. והנה, ילדון מסכן, באמת זיווגו אותו!

בינתיים חשבה אורטנזיה על בני הזוג במסעם, וצחקה כשדמיינה לעצמה את לינה פנים אל פנים מול הצעיר הקירח, חסר הניסיון, עם לבו הבתולי, כמו שאמר בעלה; לינה סרולי, שבילתה ארבע שנים בחברת המהנדס היקר ההוא טאדאי, שהיה בעל ניסיון עשיר, מלא חיים, לבבי ובעל יוזמה... אפילו יותר מדי!
אולי כבר כעת מרגישה הכלה האלמנה בהבדל שבין השניים.

לפני שהתנערה הרכבת ויצאה לדרך, אמר הדוד אנסלמו לאחייניתו החדשה, "לינה, אני מפקיד בידייך את ברטולינו... את תדריכי אותו!"
הוא התכוון לומר שתדריך אותו ברחבי רומא, שברטולינו לא ביקר בה מעולם.
היא כבר ביקרה כאן, במסע הכלולות הראשון שלה, עם המנוח, ושמרה בזיכרונה גם את הדברים הקטנים ביותר, האירועים הפעוטים ביותר שקרו לה. היא זכרה הכול בבהירות ובפירוט מפתיעים, כאילו חלפו מאז לא שש שנים, אלא שישה חודשים.
המסע עם ברטולינו נמשך נצח: את הווילונות לא היה אפשר להוריד. מיד אחרי שעצרה הרכבת בתחנה ברומא, אמרה לינה לבעלה, "כעת אני מבקשת ממך שתיתן לי לנהל את העניינים. המזוודות החוצה!" ולסַבָּל שהגיע כדי לפתוח את דלת הקרון אמרה, "הנה, שלוש מזוודות, שתי תיבות כובעים, לא, שלוש תיבות כובעים, מתלה מעילים אחד, עוד מתלה מעילים, התיק הזה, התיק ההוא... מה יש עוד? שום דבר, זהו. למלון 'ויקטוריה'!"

כשירדו מהרכבת אחרי שהוצא מטענם, היא זיהתה מיד את נהג כרכרת הנוסעים, וסימנה לו בידה. כשעלו, אמרה לבעלה, "אתה תראה: זה מלון צנוע אבל נוח מאוד, נקי, עם שירות טוב, מחירים נוחים, ונוסף על הכול - במרכז העיר!"
המנוח - היא נזכרה בו מבלי שהתכוונה לכך - היה מרוצה ממנו מאוד. כעת אין ספק שגם ברטולינו יהיה מרוצה. הו, ילד טוב שכמותו! לא מוציא מפיו אפילו הגה.
"אתה המום, הה?" אמרה לו, "גם עלי זה השפיע כך בפעם הראשונה... אבל עוד תראה: רומא תמצא חן בעיניך. תביט, תביט... כיכר המרחצאות... מרחצאות דיוֹקלֶטיָינוס... מריה הקדושה של המלאכים... ושם, תסובב את הראש, שם בקצה רואים את רחוב נציונאלֶה... מקסים, נכון? ותכף נעבור ליד..."

כשירדו בפתח המלון, הרגישה לינה כאילו היא נמצאת בבית. היא רצתה שמישהו יזהה אותה, כפי שהיא עצמה זיהתה כמעט את כולם: הנה, החדרן הזקן ההוא למשל, פּיפּוֹ, כן. אותו חדרן שהיה גם לפני שש שנים.
"איזה חדר?"
הכינו להם את חדר מספר 12, בקומה הראשונה: חדר יפה, רחב ידיים, עם פינת שינה מרוהטת היטב. אבל לינה אמרה לחדרן הזקן, "פיפו, מה עם חדר מספר 19 בקומה השנייה, תוכל לברר אם הוא פנוי?"
"מיד," ענה החדרן וקד קידה.
"שם הרבה יותר נוח," הסבירה לבעלה. "יש שם חלון קטן ליד פינת השינה... וחוץ מזה, יש יותר אוויר ופחות רעש. יהיה לנו הרבה יותר טוב שם."
היא נזכרה שגם למנוח קרה אותו הדבר עצמו: הכינו לו חדר בקומה הראשונה, והוא ביקש להחליף אותו.

שעה קלה לאחר מכן בא החדרן ואמר שמספר 19 פנוי, והם יכולים לקבל אותו אם זה רצונם.
"כן! כן!" מיהרה לינה לענות בעליזות רבה ומחאה כפיים.
מיד כשנכנסה ראתה שוב לשמחתה את אותו החדר עצמו, עם אותם כיסויי קירות, אותם רהיטים ובאותו מיקום... ברטולינו נשאר זר בתוך השמחה הזאת.
"החדר לא מוצא חן בעיניך?" שאלה אותו לינה בשעה שסידרה את כובעה מול המראָה המוכרת שעל השידה.
"כן... בסדר..." ענה הוא.
"הו, תראה! ראיתי את זה במראָה... התמונה הזאת לא היתה שם אז... היתה צלחת יפנית... כנראה נשברה. אבל תגיד, החדר לא מוצא חן בעיניך? לא, לא, לא, לא, לא! שום נשיקות בינתיים... עם פרצוף מלוכלך... אתה תתרחץ כאן, ואני אלך לי לשם, לקיטון שלי... להתראות!"
והיא נמלטה, מאושרת ונלהבת.

ברטולינו פיורנצו הביט סביבו והיה מדוכדך במקצת. אחר התקרב לפינת השינה, הסיט את הווילון וראה את המיטה. זאת בוודאי אותה מיטה שאשתו ישנה בה בפעם הראשונה עם המהנדס טאדאי. וממרחקים, מתוך תמונה על קיר הסלון בביתה של אשתו, ראה אותו ברטולינו כשהוא מניף את כובעו בברכה.

במשך כל מסע הכלולות הוא לא רק שכב באותה מיטה עצמה, אלא גם סעד, צהריים וערב, באותן מסעדות שהמנוח הביא אליהן את אשתו; הוא שוטט ברומא ועקב ככלבלב אחר צעדיו של המנוח, שהדריך את אשתו מתוך הזיכרון; הוא ביקר בעתיקות, במוזיאונים, בגלריות, בכנסיות ובגנים, וראה ובחן את כל מה שהמנוח הדריך את אשתו לראות ולבחון.

הוא היה ביישן, ולא העז להראות באותם ימים ראשונים את ההשפלה והדכדוך שהחל לחוש כשהיה צריך כך לעקוב בכל עניין ודבר אחרי הניסיון, העצות, הטעמים והנטיות של אותו בעל ראשון.
אך אשתו לא עשתה זאת בכוונה רעה. היא לא חשה בכך, היא לא היתה מסוגלת לחוש בכך.
כשהיתה בת שמונה-עשרה, חסרת כל הבחנה וכל ידיעה על החיים, התמסרה כל כולה לגבר ההוא שהדריך, עיצב ועשה אותה לאישה: סיכומו של דבר, היא היתה יצירתו של קוזימו טאדאי. היא חבה לו הכול, הכול, והיא לא חשבה ולא הרגישה ולא דיברה ולא זזה אלא בדרך שלו.
ואיך זה שבכל זאת נישאה בשנית? מכיוון שקוזימו טאדאי לימד אותה שבעת צרה הדמעות אינן עוזרות. מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות. אילו היתה מתה היא, הוא בוודאי היה נושא אישה בשנית. ובכן...
ובכן, כעת חייב ברטולינו לעשות הכול בדרך שלה, כלומר, בדרך של קוזימו טאדאי, שהיה להם למדריך ולמורה: לא לחשוב על שום דבר, לא להתייסר משום דבר, לצחוק ולהשתעשע, מכיוון שזה הזמן לכך. היא לא עשתה זאת בכוונה רעה.
כן, אבל לפחות, נו... נשיקה אחת, ליטוף אחד, כלומר משהו, שלא יהיה ממש בדרך של ההוא... האם שום דבר, שום דבר, שום דבר מיוחד הוא לא אמור לעורר את האישה הזאת להרגיש? שום דבר משלו שירחיק אותה, ולו במעט, משליטתו של אותו מת?

ברטולינו פיורנצו השתדל והשתדל... אבל הביישנות מנעה אותו מלהמציא ליטופים חדשים.
כלומר, הוא היה ממציא כאלה, בינו לבין עצמו, ואפילו נועזים ביותר, אבל אז, די היה שאשתו, שראתה אותו מאדים כולו, תשאל, "מה קרה לך?" ושלום, הכול כבה! הוא היה עושה פרצוף של אידיוט ועונה, "מה קרה לי?"

כשחזרו ממסע הכלולות עכרה את רוחם ידיעה עצובה ולא צפויה: האדון מוטה, שהגה את נישואיהם, מת בפתאומיות. לינה פיורנצו, שבמותו של טאדאי מצאה לצדה את אורטנזיה שניחמה אותה ודאגה לה כאחות, רצה אליה מיד, לטפל בה בתורה.

היא לא חשבה שתתקשה במילוי התפקיד הרחמני הזה: הרי אורטנזיה לא אמורה להיות, בסופו של דבר, אומללה מדי בגלל האסון הזה: הוא היה איש טוב, מוטה המסכן, זה נכון, אבל טרחן שכזה והרבה יותר זקן ממנה.

לכן נפלה רוחה כשמצאה את חברתה, עשרה ימים אחרי האסון, ממאנת להינחם. היא הניחה שבעלה השאיר אותה במצב כספי גרוע. היא הסתכנה בשאלה, משניסחה אותה בנימוס.
"לא, לא!" הזדרזה אורטנזיה לענות, בדמעותיה, "אבל... תביני..."
מה? כל הכאב הזה, זה ברצינות? היא לא הבינה אותה, לינה פיורנצו, וניסתה לספר על כך לבעלה.

"נו מה!" אמר ברטולינו ומשך בכתפיו, אדום כמו סרטן אל מול חוסר הרגישות של אשתו, למרות חוכמתה הרבה, "בסופו של דבר... כלומר... הרי בעלה מת..."
"נו, באמת! בעל..." קראה לינה, "הוא היה יכול להיות כמעט אבא שלה!"
"וזה נראה לך מעט?"
"אבל גם אבא הוא לא היה!"
לינה צדקה. אורטנזיה בכתה יותר מדי.

גברת מוטה שמה לב, בשלושת החודשים של אירוסי ברטולינו, שהצעיר המסכן מוטרד מאוד מכך שארוסתו מדברת בנוכחותו בקלות שכזאת על בעלה הראשון. הוא היה מוטרד מכיוון שהתקשה ליישב את הסתירה שבין הזיכרון החי, הממושך והמתמיד של ההוא, שהיא שימרה בתוכה, לבין העובדה שהיא עומדת להינשא בשנית. הוא דיבר על כך בבית, עם הדוד, וזה השתדל להרגיע אותו ואמר שאדרבה, זה סימן לכנותה של הארוסה ושהוא אינו צריך להיעלב מכך, מפני שדווקא העובדה שהיא נישאת שוב מבטיחה שלזיכרון של אותו גבר אין עוד שורשים בלִבה אלא רק במוחה, ולכן היא יכולה לדבר עליו, אפילו בנוכחותו, ללא חשש. אבל הנימוקים האלה לא הרגיעו את ברטולינו. אורטנזיה ידעה זאת היטב. עכשיו היתה לה סיבה להאמין שהאי-נוחות שהצעיר חש בגלל מה שכונה ה"כנות" של אשתו גדלה בוודאי עוד יותר אחרי מסע הכלולות. כשבאו אליה בני הזוג לביקור תנחומים, השתדלה על כן להיראות, לא כל כך לעיניה של לינה כמו לעיניו של ברטולינו, כאילו היא ממאנת להינחם.

כאבה של האלמנה השאיר על ברטולינו פיורנצו רושם מלבב כל כך, עד שבפעם הראשונה העז לסתור את דברי אשתו, שלא רצתה להאמין בכאב הזה. הוא אמר בפנים לוהטות, "אבל גם את, תסלחי לי, הרי גם את בכית כשמת..."
"מה זה קשור!" קטעה אותו לינה, "קודם כול המנוח היה..."
"עדיין צעיר, כן," אמר מיד ברטולינו, כדי שלא ייאלץ לשמוע זאת מפיה.
"וחוץ מזה, אני," אמרה היא בנזיפה, "בכיתי ובכיתי ובכיתי, זה נכון..."
"אבל לא הרבה?" הסתכן ברטולינו.
"הרבה, הרבה... אבל בסוף השלמתי עם המצב, זהו! תאמין לי, ברטולינו, כל הבכי הזה של אורטנזיה הוא ממש מוגזם."

אבל ברטולינו לא רצה להאמין. ברטולינו חש בתוכו, אפילו ביתר חריפות אחרי השיחה הזאת, את הכעס, לא כל כך על אשתו כמו על טאדאי המנוח, מכיוון שהוא כבר הבין היטב שהדרך שבה היא חושבת והדרך שבה היא מרגישה אינן דרכיה שלה, אלא פרי משנתו של אותו איש, שהיה כפי הנראה ציניקן גדול. וכי אין רואים אותו כל יום מחייך ומברך את ברטולינו לשלום כשזה נכנס לסלון?
הו, התמונה הזאת שם, הוא כבר אינו מסוגל עוד לסבול אותה! היא ממש רודפת אחריו! תמיד נמצאת מול עיניו. הוא נכנס אל הסטודיו? הנה דמותו של טאדאי צוחקת אליו ומברכת אותו לשלום, כאילו אומרת, "היכנס! היכנס, בבקשה! כאן גם היה חדר העבודה שלי, אתה יודע? עכשיו הפכת אותו למעבדה שלך? יופי! מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות!"
הוא נכנס לחדר השינה? הנה דמותו של טאדאי הולכת בעקבותיו גם לשם. הוא צוחק ומברך אותו, "התכבד! התכבד, בבקשה! לילה טוב! אתה מרוצה מאשתי? נו, הדרכתי אותה היטב... מי שנגזר עליו - מת, ומי שנשאר - ממשיך לחיות!"

הוא אינו מסוגל עוד לסבול את זה! כל הבית מלא באותו גבר, כמו גם אשתו. והוא, שהיה כל כך שלֵו בהתחלה, הפך כעת טרף לסערת נפש מתמשכת, שאותה אמנם ניסה להסוות.
לבסוף החל לעשות מעשים מוזרים כדי לנער את הרגליה של אשתו.
אלא שאת ההרגלים האלה אימצה לעצמה לינה בתקופת אלמנותה. לקוזימו טאדאי, בעל האישיות התוססת, לא היו הרגלים, והוא אף פעם לא רצה שיהיו לו. לכן, עם המעשים המוזרים הראשונים שלו, שמע ברטולינו את אשתו נוזפת, "הו, אלוהים, ברטולינו, כמו המנוח?"
אבל הוא לא הסכים להיכנע. הוא כפה בכוח על טבעו להמשיך במעשיו אלה. אבל כל דבר שעשה נראה ללינה כאילו נעשה בעצם על ידי ההוא, האחר, שאכן נהג לעשות מעשים משונים מכל הסוגים והמינים.

ברטולינו הרגיש מושפל ככל שלינה נהנתה ממעשי השטות הללו. אם יימשך הדבר, היא תרגיש בוודאי כאילו היא חיה שוב עם המנוח עצמו... ובכן... ובכן ברטולינו, כדי להרגיע את סערת רוחו שהתגברה מיום ליום, הגה תוכנית מרושעת.

האמת היא שהוא לא ממש התכוון לבגוד באשתו, כפי שרצה לנקום באותו גבר שלקח לעצמו את כל כולה ועדיין מחזיק בה. הוא האמין שהרעיון המגונה הזה נולד בראשו מאליו, אבל האמת חייבת להיאמר לזכותו, שהדבר כמעט הוצע לו, הוגש לו והוחדר לתוכו על ידי זו שעוד בימי רווקותו ניסתה לשווא, לא פעם, בעזרת קסמיה, להזיזו מחדר הכימיה שבו בילה פרקי זמן מופרזים.

בשביל אורטנזיה מוטה היה זה ניצחון. היא העמידה פנים שהיא מתאבלת עמוקות כדי להטעות את חברתה, אבל הניחה לברטולינו להבין שהיא, עוד לפני נישואיו ... נו, הרי זו היתה יד הגורל כמעט!
יד הגורל הזאת לא היתה ברורה כל כך לברטולינו, אבל מכיוון שהיה ילד טוב, הוא הרגיש מאוכזב, כמעט מרומה, בשל הקלוּת שבה הצליח לממש את כוונותיו. כשנשאר פתאום לבדו, שם בחדר השינה של אדון מוטה הזקן והטוב, הוא התחרט על המעשה המגונה שעשה. ברגע מסוים נתקלו עיניו במקרה בחפץ מנצנץ על השטיחון שליד המיטה, בצד של אורטנזיה. היה זה תליון תלוי על שרשרת ועשוי זהב, שכנראה החליק מצווארה. הוא הרים אותו כדי להחזירו לה, אבל בעודו מחכה, ללא כל כוונה, גרמו תנועות אצבעותיו העצבניות לפתיחת התליון.
הוא נבעת.

תמונה קטנה-קטנה של קוזימו טאדאי היתה גם שם -
צוחק ומברך אותו לשלום.

"אהבות ללא אהבה" מאת לואיג'י פירנדלו, מאיטלקית: אורה אייל, הוצאת אחוזת בית, 280 עמ'
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by