בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ככה לא בונים אימה  

ככה לא בונים אימה

 
 
מיכל זמרני

טרנטינו או לא - לא כך מטילים אימה. מיכל זמרני התאכזבה לגלות שהבעתה ב"הוסטל" מתחילה רק בחציו השני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך הסרט
 מתוך הסרט    
קוונטין טרנטינו נחשב לאחד הבמאים המצליחים ביותר של הוליווד, ולדובר ממצה ביותר של תרבות הפופ, ולא בכדי. סרטיו, החל מ"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" ועד "להרוג את ביל", הם מתח-פעולה מדוייק, דחוס ואפקטיבי, המעלה את רמת האדרנלין של הצופים למקסימום, וכולל לרוב אלימות ברוטלית, המצטלמת נפלא. להוציא נפילות בודדות ("ג'קי בראון'), טרנטינו הוא מסוג הבמאים שסרטיו זוכים לביקורות משבחות מחד, ולהצלחה קופתית מסחררת מאידך. אין פלא שעם יציאתו לאקרנים של "הוסטל", מיהרו אנשי השיווק של חברת ההפצה, ליונס גייט, להדגיש באותיות של קידוש לבנה שטרנטינו הוא האחראי על ההפקה. למעשה, שמו בולט הרבה יותר משמו של במאי הסרט, אלי רות'. ייתכן שמסיבה זאת הסרט הצליח כל כך בארה"ב (מעל 47 מיליון דולר, חודש וקצת לאחר שחרורו), או שאולי זה הצמא לסרט אימה ראוי לשמו. אבל עם כל הכבוד למפיק ולקרדיט המכובד שקיבל - 'הוסטל' רחוק מלהיות "ספרות זולה" חדש.

פקסטו וג'וש הם צמד תרמילאים אמריקאים, החורשים במהלך חופשת הסמסטר שלהם את אירופה, עם אולי האיסלנדי. הם ממצים את המיטב של אמסטרדם - סמים, בחורות ומסיבות - כשהם פוגשים את אלכס, בחור צעיר ותמוה במקצת, המספר להם על הוסטל אגדי בסלובקיה, בו הבחורות חמות על אמריקאים וקלות במיוחד להשגה. השלושה ממהרים לעלות על הרכבת הראשונה לאזור, מגיעים להוסטל המדובר, משוכנים בחדר אחד עם בחורות צעירות ומסבירות פנים, ומגלים שאכן, המקום מאפשר להם להגשים את כל חלומותיהם הרטובים. נדרשים להם מספר ימים של שיכרון חושים מערפל כדי להבין שבמקום ניתן להגשים גם חלומות אחרים, לאו דווקא סקסואליים, לכל המרבה במחיר.

למרות שעל הפקת הסרט חתום טרנטינו, וכל הניסיונות לשווק אותו כעוד מוצר הוליוודי מבית הגאון האלים, מדובר בסרט דל תקציב, שנעשה על ידי במאי צעיר ולא מוכר, בסכום של 4.8 מיליון דולר, כסף לבוטנים במונחים הוליוודיים. ככזה, קשה שלא להשוות בינו לבין סרט אימה דל תקציב אמריקני אחר, "המסור", שיצא בשנת 2003 והופק בתקציב נמוך אף יותר, של 1.2 מיליון דולר בלבד. למרבה הצער, בהשוואה מן הסוג הזה, 'הוסטל' יוצא כשידו על התחתונה בכל פרמטר אפשרי, ובראש ובראשונה, מפספס את מה שהוא לב ליבו של הז'אנר - האימה.

ב"המסור", למשל, פצצת אדרנלין מתקתקת, האימה מכה מהשנייה הראשונה ונשארת על הטורים הגבוהים ביותר לכל אורך הסרט. ב"הוסטל", לעומת זאת, מבינים בחורינו המצוינים שהם צריכים להתחיל לפחד בשלב מאוחר מאוד של הסרט. חציו הראשון של הסרט הוא למעשה סיפור מסע, המציג את התייר המערבי במירעו. אידיוט שטוף זימה שחו"ל מתמצה מבחינתו בסמים ובמסיבות, ושימכור את הסבתא שלו תמורת זיון. הצגה של ההדוניזם הגברי הזה, ששיאו בנסיעה לעיירה עלומה בארץ נידחת בשם ההבטחה לבחורות קלות להשגה, מציג את כל חציו השני של הסרט, האימה שלשמה התכנסנו כאן, כסוג של עונש.

ברגע שמגיעים לטפל בה, עשויה אמנם האימה היטב, ומספקת לצופה כמה רגעים מזוקקים של התכווצות בתוך עצמו תוך כסיסת ציפורניים נמרצת. אולם היא עומדת בסתירה לאחד מחוקיו הברורים של ז'אנר האימה - שהקורבן לעולם יהיה קורבן. שה תמים הצועד לתוך מלכודת, גם אם התנהגותו בתחומים אחרים שנויה במחלוקת ברמה זו או אחרת.

ברגע שהוצגו הגיבורים כבהמות, ניטל מן האימה העוקץ, ההזדהות עם הקורבן נפגמת, ולא משנה כמה ליטרים של דם (150 גלון, לפי נתונים רשמיים) יישפכו מעכשיו - הם הרוויחו זאת ביושר. הצילום הריאליסטי, המשחק המוצלח והסיטואציה המשתקת הבסיסית של חופשה חלומית שהופכת לסיוט, לא משנה את העובדה שאנו לא ממש חרדים לגורל הגיבורים. מה שהופך את 'הוסטל' ליותר סרט אימה טראשי סוג ז', ופחות לאימה מזוקקת וטהורה דוגמת "המסור".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by