בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה (2) 

מוזיקה (2)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

1.

(ליקוטי מוהר``ן, נ``ד)
 (ליקוטי מוהר``ן, נ``ד)   
על ידי שמנגן ביד על הכלי זמר, על ידי זה מברר את הרוח טובה מן הרוח רעה...

וזה המנגן, צריך שיהיה יודע נגן כנ"ל. גם צריך שיהיה הכלי בשלמות, כדי שלא תצא כל הרוח המעורב טוב ורע בבת אחת. ועל כן צריך שיהיה יודע נגן, וגם שיהיה הכלי שמנגנים עליו שלם...

כי כשאין הכלי שלם, או כשאינו יודע נגן, ואינו יודע לעלות ולירד בידו, לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, עליו נאמר (משלי כ"ט): "כל רוחו יוציא כסיל", דהיינו שמוציא כל הרוח בבת אחת, ואזי בוודאי אין נבנה הניגון.

כי עיקר נעימת הניגון נעשה על ידי בירור הרוח (שהוא האוויר שמשם הקול, כידוע לחכמי הנגינה). היינו שעיקר בחינת הניגון הוא על ידי ברור הרוח טובה מן הרוח רעה. וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, יוצא כמו שהוא מעורב טוב ורע, ואזי אין נבנה הנגון והשמחה.
 

2.

 
מה ההבדל בין שיר - ניגון, לענייננו - טוב, לשיר רע?

ההבדל, לדעתי, הוא בהשפעה על השומע: האם הניגון הספציפי הזה מצליח לברר בירור בנשמתך? האם הוא מצליח לשקוע למטה, להיכן שהרוח מעורבת בחומר, ולהרים איזה גוש ממנה, איזה טיעון, איזה נוכחות בעולם, להרים אותה כלפי מעלה ולברר את הניצוץ שבה, ולשחרר את הניצוץ הזה לעולם?

שיר שעושה את זה - או מנגינה, או סולו גיטרה, או זמר שזועק "או בייבי" בדיוק במקום הנכון - עושה את תפקידו. הריהו כ"יודע נגן" המנגן על "כלי שלם". כלומר, נעשה איזה בירור עמוק. והוא נעשה על ידי ירידה ב"סולם" ועליה באותו סולם. סולם התווים שהוא גם רמז לסולם שבין שמיים וארץ; בין העולם שאנו רואים בחושינו, לבין המשמעות שלו, הנסתרת מאיתנו.
 

3.

 
ושיר רע? שיר רע הוא שיר שאינו מברר כל בירור, רק מתחזה ככזה. שיר רע הוא שיר שלוחץ לך על הכפתורים הנכונים ברגש, כדי לתת הרגשה שנעשה בירור אמיתי. אך אינו יורד למטה באמת לאיפה שכואב, ולכן גם לא עולה למעלה באמת לאיפה שיפה. שיר רע הוא שיר שמתחזה לשיר יפה.
 
 

4.

 
וכמובן, האבחנה הזו סובייקטיבית, והיא קשורה בפעולה שאותו שיר פועל אצל השומע ברגע מסויים. ניגון מסויים יכול לעשות בירור אמיתי בפעם הראשונה, אבל כששומעים אותו בפעם השניה הוא כבר לא מברר דבר, הוא רק מאזכר את הבירור הקודם. בפעם השלישית הוא כבר מנסה לגרות את בלוטות הרגש בצורה מלאכותית.

בפעם הרביעית, הוא כבר לא עושה לך כלום.

ואז אתה פנוי, בפעם החמישית, להרגיש אותו מחדש. ואז נעשה בירור חדש לגמרי. לפעמים. על ידי אותו שיר ממש.
 

5.

 
אותו דבר ניתן לומר על ז`אנרים שלמים באמנות שעושים לך "הפעלה רגשית" מלאכותית, במודע. המוכר שבהם הוא הטלנובלה, שהיא הפורנו של הנשים. פורנו של רגשות. אבל אותו המנגנון עובד גם בסרטי מתח, בדרמות הוליוודיות, בסיטקומים אמריקאים עבשים.

המנגנון עובד כך: אתה יודע שאתה אוהב להיות "מתוח", נכון? אז בוא תראה סרט מתח. בוא וניתן לך ערוץ שלם של סרטי מתח. שתוכל להימתח 24 שעות ביממה, כל אימת שבא לך.

אבל מדוע "נמתחת" מלכתחילה? כי ראית בעיניך משהו שקרה על המסך, ושהיה אכפת לך מאוד ממנו, ולא רצית שייגמר רע. אבל היה באמת אכפת לך. אם לא באמת אכפת לך, מדוע שתהיה במתח? והנה, עשית מנוי על ערוץ בטלוויזיה שכולו "סרטי מתח". כלומר, אתה אומר לעצמך, זיהיתי את המנגנון שמותח אותי, ואני מעוניין להפעיל אותו מפעם לפעם להנאתי.

כמובן, שמי שהולך בדרך הזו יצטרך גירויים גדולים יותר ויותר כדי "להימתח". הרי לא באמת אכפת לו ממה שקורה על המסך. זה לא קשור לחיים. זה קשור לערוץ. וכמה שתקבל יותר "סרטי מתח" כך תפחת היכולת שלך להימתח מהם.
 

6.

 
אבל כאן - אם נחזור רגע למוזיקה - צצה שאלה מעניינת:

איך זה שדווקא שירי הפופ הטפשיים ביותר, שמלכתחילה אינם אמורים לברר שום בירור, אלא רק לגרום לך לשרוק את המנגינה ברחוב - דווקא הם מצליחים לעורר רגשות אמיתיים, במשך שנים, במקומות הבלתי צפויים ביותר. דווקא אליהם נדבקים ביתר הצלחה מאורעות רגשיים, דווקא הם הופכים להיות הפסקול הרגשי של חייך?

מוזר.

אני יכול לזכור את הפעם הראשונה ששמעתי את העשירית של מאהלר. פרק אחד, שאותו כתב לפני מותו, ולא הספיק לגמור את הסימפוניה. עברה עלי חוויה עמוקה: רגשית, מחשבתית, אולי אפילו רוחנית, מי יודע. אבל העשירית של מאהלר תמיד נשארה אצלי "העשירית" של מאהלר. הרגש שקשור אליה שייך ליצירה עצמה.
לעומת זאת, השבוע יצא לי לראות בבי.בי.סי. פריים את הבי ג`יז, מבוגרים ומקריחים ומלאי קסם של אנשים שראו הכל ועדיין הם כאן, מתראיינים ושרים את "How Deep is Your Love". אין לכם מושג איך שנאתי את השיר הזה, כשהייתי נער. זה היה קיטש. זה היה טלנובלה של מוזיקה. יותר מזה, זאת היתה מוזיקה של בנות.

והנה, שטף של רגשות כמעט ואיים להטביע אותי. כי השיר הזה - שהוא שיר יפה ונהדר ומושלם, וגם בנות זה לא דבר נורא כל כך כמו שחשבתי פעם - השיר הזה העלה אצלי כל כך הרבה זכרונות, מכל כך הרבה פעמים ששמעתי אותו בסיטואציות שונות, כל כך הרבה "זיכרון רגשי" שבכלל לא זכרתי שאני זוכר, שהוא שימש בדיוק כאותו "ניגון טוב", שמעלה ניצוצות מהנשמה ומברר אותם: הנה, כך זה היה, לא כמו שחשבת, תראה, הנה קיבלת זוית חדשה, רגש חדש, והכל קשור איכשהו באותו שיר פופ מושלם וטפשי שאפילו לא במיוחד אהבת. אלא שעכשיו, אחרי שהוא אחראי לכל כך הרבה רגש בחייך, בוודאי שאתה אוהב אותו.
 

7.

הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא ששירי אהבה מטופשים, אם הם עשויים באמת טוב, הם מעין כלי ריק. שיכול להכיל בתוכו את כל רגשותיו של המאזין באותו רגע. בגלל היותם "ריקים" הם נותנים לך להצמיד את הבירור שלך אליהם. הם כלי הבירור שלך - בעוד שהעשירית של מאהלר היא כלי הבירור של מאהלר, בעיקר.

ניגונים רבי כוח ואמת - אותה סימפוניה, נגיד - הבירור שלהם ספציפי. ברגע שהוא נגמר, נגמר הצורך בהם. אין לך צורך לחזור ולברר את אותו דבר שכבר ביררת. אבל ניגונים אמיתיים ופשוטים אין להם בירור משלהם. הם כלי לבירורים שלך. והבירורים שלך, לעולם לא ייגמרו. תמיד תצטרך לכלי בשבילם.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by