בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוזיקה (4) 

מוזיקה (4)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
(דייויד קירבי, ``בית האור הכחול``)
 (דייויד קירבי, ``בית האור הכחול``)   
ריצ`רד הקטן פתאום בטלוויזיה ב"מכון כושר גולד"
והדבר הראשון שקורה זה שאני פורץ בבכי,
והדבר השני, זה שאני חושב לעצמי,
אני לא יכול לשיר את המוזיקה הזאת, אבל אם יכולתי,
לא הייתי זוכה אפילו לקורטוב של הכרה ציבורית,

אפילו לא טיפה; במקום זאת, הייתי כמו
ההיסטוריון מהמאה ה19- פוסטל דה קולאנז`
שהיה נכנס לאולם הרצאות
לקול מחיאות הכף של הסטודנטים
ואומר, "אל תמחאו כפיים. זה לא אני מדבר,
זאת ההיסטוריה שמדברת דרכי,"

ובעוד אני מסיח את דעתי מצערי בעזרת המחשבה הזו,
המנחה העליזה של "טודיי שואו" קייטי קוריק
מנסה להוריד מהמסך את ריצ`רד הקטן,
מנסה להחזיר את המצלמה אליה כדי שתוכל להמשיך
בתוכנית, והיא מנופפת לצוות שיחזור אליה

והולכת לקראתם, למלא את העדשה ולהתרחק
מריצ`רד הקטן והמהומה שלו, שהיא ענקית:
הוא אומר, "תגבירו אותי! תגבירו אותי!"
ואחר כך: "כל הנשים היפות, תגידו Woo Woo!"
והנשים באמת אומרות "Woo Woo!" והן אכן יפות,

הזקנה ההיא שם, ששוקלת מאתיים קילו,
ואז הוא אומר: "כל הגברים המכוערים, תגידו אהההה!"
והגברים באמת אומרים "אהההה!" והם אכן מכוערים,
הם חיות, הברוקרים מהבורסה בעניבות הכוח שלהם,
אפילו הנערים השליחים, הרזים, שנראים כמו נערות כמעט

גם הם שמנים ושעירים וגאים להיות כאלה,
גאים להיות אנוכיים ולחרבן בגדול,
ואני בוכה ולא בטוח אם אני אחד
מהיפים או מהמכוערים,
וכשאני מספר על זה לברברה יותר מאוחר,

היא אומרת, "אתה בתקופה מאוד רגישה,
עם איאן שהולך לקולג` וכל זה,"
ואני מבין מה היא אומרת,
בגלל שלפחות חלק מצערי ב"מכון כושר גולד"
קשור לעובדה שמחר אפרד לשלום

מהנער הזה איתו אכלתי סטייק וביצים
כמעט כל שבת בבוקר במשך חייו,
ועכשיו הוא עוזב, וזה בסדר גמור,
אם כי מדוע שדווקא ריצ`רד הקטן יגרום לי לבכות,
אין לי מושג, חוץ מאשר, עכשיו שאני חושב על זה,

הקשר החזק, ההכרחי אפילו, בין
מוזיקת פופ לזיכרון רגשי,
כמו שניתן לראות בבירור מהפעם האחרונה
שייללתי כמו ילד קטן בעודי מקשיב לשירים ברדיו,
וזה היה אחרי שרוי אורביסון מת
והדי.ג`יי, כחלק מתוכנית המחווה, ניגן

לא רק את רוי אורביסון שר את "דני בוי",
שיר פרידה ששר אב אירי לבנו היחיד
כשהוא עוזב ללחום במלחמות זרות,
אלא גם את שיר התשובה שכמעט לא מושמע יותר,
זה השיר שדני בוי שר על קבר אביו כשהוא חוזר

ומוצא, אירוניית האירוניות,
שבזמן שהוא שרד מכות חרב ואש תותחים,
זיקנה - הלוחמת המיומנת ביותר בצבאו של המוות -
התגנבה אל אביו ושיספה אותו,
קטלנית לא פחות מכל תותחניו של מלך אנגליה,

ועכשיו אני רואה את איאן לבוש בבגדי צמר כפריים,
נשען על רובה המוסקט שלו, ממליח את אבני
הקבר שלי בדמעותיו המרות...
הבן שלי, אני, ריצ`רד הקטן, רוי אורביסון:
הכל מתערבב ביחד, כמובן -

ובוודאי שזה צעד אל תוך "בית האור הכחול",
המקום בו מיס מולי רוקדת רוקנרול
וזה אינו בית זונות,
שהיה מצריך אור
בצבע אחר לגמרי, אלא בית שעשועים,

מקום שעושים בו חיים, ועדיין בית שבו
הבלתי צפוי קורה, קצת כמו המקום
שמוחמד עלי קרא לו "החדר הקרוב",
שדלתו היתה נפתחת באמצע סיבוב,
וחלק מעלי היה משלח קורנסים

בגופו של היריב וחלק אחר היה מביט
לתוך החדר הזה, שם ראה תנינים כתומים
מנגנים בסקסופון ונחשים מרקדים
עם כובעים ירוקים לראשיהם,
והוא רצה ללכת לשם, רצה לחגוג

עם זוחלי הבי-בופ האלה שנהנים כל כך,
כשלפתע וופ וופ וופ! יריבו
היה מזכיר לו מה הוא עושה שם,
ועלי היה חייב ל-וופוופוופוופוופוופ!
ומהר לחזור לביזנס

ולהתקלח ולקיים מסיבת עיתונאים
ואז ללכת הביתה ולתהות מה הוא ראה
בחדר ההוא עם כל הדברים המשוגעים בפנים,
כולל כמה דברים שכבר ראה בעבר
וכמה שמעולם לא ראה וכמה שהוא מקווה לראות שוב

וכמה שמפחיד מדי לחשוב עליהם
אפילו שהוא כבר בבית עכשיו, רגליו למעלה
על שולחן הקפה המודרני מתוצרת דנמרק וכוס קרה וטובה
של מיץ פירות בידו.
הוא היה איפשהו, זה ברור!

הוא היה במסע - "אקספדישן" -
מלה ששמעתי לא מזמן מבוטאת
"אקס-פאי-די-שון" על ידי ביולוג איטלקי
שסיפר לי על מסעו האחרון לאנטרקטיקה
ושהינו כנראה האדם האחרון שאמר את

המלה הזאת בפניי מאז אחי אלברט
לפני ארבעים וחמש שנה כשהייתי בן שבע והוא עשר
והיה לנו משחק ושמו "ציידים באפריקה"
ששיחקנו ביערות שהקיפו את בית הורינו,
הבית שנאלצנו למכור כשהורינו נהיו זקנים מדי

לחיות בו, שני הבנים מדברים במרפסת הכניסה
בעוד האם מנקה ומסדרת והאב,
שלא בכה על שום דבר מאז מות
הוריו עשרות שנים קודם, מתייפח בחדר העבודה
ונפרד לשלום מספריו, וזה מאוחר אחר הצהריים

בתחילת החורף, ואין מקום בעולם
יותר עגום מאיזור באיו בעונה הזו,
ואלברט אומר לי, "רוצה לשחק ציידים באפריקה?"
ולוקח לי רגע להיזכר במשחק,
שהתחיל תמיד בארגון "אקספדישן"

אבל הפך במהרה לשני נערים בלי חולצות
יורים חיצים קהים אחד לשני בתחת, ואני אומר "לא,"
והוא אומר "גם אני לא," וחתיכת האור האחרונה
נופלת מהשמיים, וחושך שם,
היערות שחורים; יכולת ללכת לתוכם, אם רצית,

ושביל קטן היה לוקח אותך רחוק יותר ויותר
מחייך הישנים, ועד מהרה היית רואה את הבקתה הזאת
שמוזיקה יוצאת ממנה, והיית מתבונן פנימה,
וריצ`רד הקטן היה שם ומוחמד עלי
ורוי אורביסון ואתה עצמך כשהיית ילד

אבל גם כנער, וגם כאיש צעיר,
וכולם היו מדברים וצוחקים,
ומישהו היה מרים מבט ורואה אותך כמו שאתה עכשיו,

וכולם היו מנופפים לשלום ואומרים,

שלום, חיכינו לך, בוא תיכנס.



 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by