בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מחר בקרב חשוב עלי  

מחר בקרב חשוב עלי

 
 
חוויאר מריאס מחר בקרב חשוב עליי

דרמה פסיכולוגית על סקס, אשמה והחיפוש הנואש אחר אהבה. פתיחת ספרו של חוויאר מריאס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר    
איש אינו מעלה על דעתו שיום אחד ימצא אישה מתה בין זרועותיו ולעולם לא יראה שוב את פניה שאת שמם הוא זוכר. איש לעולם אינו חושב שמישהו עומד למות ברגע הכי פחות מתאים אף על פי שזה קורה כל הזמן, ואיננו מאמינים שמישהו בלתי צפוי עלול למות לצדנו. פעמים רבות נסתרות מאיתנו העובדות או הנסיבות: צורת המוות והרושם שהוא מעורר, כמו גם הגורם לו, מביכים לעתים קרובות את החיים ואת המתים (אם יש להם זמן לשים לב). הרעלת קיבה מאכילת מאכלי ים, סיגריה שהוצתה סמוך להירדמות ונפלה בין הסדינים, או גרוע מזה, על שמיכת הצמר.

החלקה במקלחת - העורף - והבריח הסגור של דלת חדר האמבטיה, ברק ששובר עץ בשדרה גדולה והעץ הזה בנופלו מועך או עורף את ראשו של עובר אורח, אולי תייר מארץ אחרת; למות בגרביים, או במספרה, לבושים בסינר גדול, בבית זונות או אצל רופא השיניים; או להידקר מעצם כשאוכלים דג, למות בחנק כמו הילדים שאמם לא נמצאת לידם לדחוף אצבע לגרונם ולהצילם; למות באמצע הגילוח, כשלחי אחת מרוחה בקצף והזקן כבר לא סימטרי עד קץ הימים אם איש לא ידאג לכך ולא יסיים את המלאכה מתוך חמלה אסתטית; ובלי להזכיר את רגעי הקיום השפלים ביותר, הכמוסים ביותר, אלה שלעולם לא מדברים עליהם אחרי גיל ההתבגרות משום שאחריו כבר אין תירוצים, אם כי יש גם מי שמנפנף בהם כדי לספר בדיחה שאינה מצחיקה אף פעם.

אבל זה באמת מוות נורא, אומרים על מיתות אחדות; אבל זה באמת מוות מגוחך, אומרים גם, בין צחקוק לצחקוק. הצחקוקים מופיעים כי מדברים על אויב שסוף סוף מוגר או על מישהו מרוחק, מישהו שהעליב אותנו או ששוכן בעבר זה זמן רב, קיסר רומאי, סבא-רבא, או אפילו מישהו אימתני שבמותו הגרוטסקי רואים רק את הצדק החיוני-עדיין, האנושי-עדיין, שבעומק לבנו אנו מאחלים לכולם, גם לעצמנו. עד כמה המוות הזה משמח אותי, כמה הוא מעציב אותי, כמה הוא מתאים לי. לפעמים העליצות מתעוררת דווקא משום שהמת הוא מישהו לא מוכר, שעל אסונו המצחיק-בהכרח אנחנו קוראים בעיתון, איזה מסכן, אומרים מתוך פרצי הצחוק, המוות כמו הצגה או מופע שכותבים עליהם ביקורת, כל הסיפורים שמספרים או שקוראים או ששומעים נתפסים כמו תיאטרון, תמיד יש מידה של חוסר ממשות במה שאנחנו קולטים, כאילו שדבר לא באמת קרה מעולם, אפילו לא מה שקרה לנו ואיננו שוכחים. לא, אפילו לא מה שאיננו שוכחים.

יש מידה מסוימת של חוסר ממשות במה שקורה לי, ובעצם עדיין לא הסתיים, אבל אולי אני צריך להשתמש בזמן אחר, בזמן שמשתמשים בו בדרך כלל כשמספרים סיפורים, בזמן עבר, ולומר "במה שקרה לי", אף על פי שהסיפור עדיין לא נגמר. אולי עכשיו, כשאספר אותו, הוא יצחיק אותי. אבל אני לא חושב שזה יקרה, כי העלילה עדיין לא מרוחקת דיה והמתה שלי עדיין לא שוכנת בעבר זמן רב והיא לא היתה לא אימתנית ולא אויבת, וודאי שאיני יכול לומר שהיתה לא מוכרת לי, אם כי לא ידעתי עליה הרבה כשמתה בזרועותי - עכשיו אני יודע יותר, לעומת זאת. מזל שעדיין לא היתה עירומה, או לא לגמרי, היינו בדיוק באמצע תהליך הסרת הבגדים, הפשטנו זה את זה כמו שקורה לעתים קרובות בפעם הראשונה, כלומר בלילות הפתיחה החגיגיים שלמראית עין אינם צפויים, או שמעמידים פנים שלא היה בהם תכנון מוקדם כדי שהצניעות לא תיפגע וכדי שאפשר יהיה להרגיש אחר כך שהדבר היה בלתי נמנע וכך להיפטר מכל תחושת אשמה אפשרית, האנשים מאמינים בגזירה משמים ובהתערבות יד הגורל, כשמתאים להם.

כאילו שכולם רוצים לומר, כשמגיע הרגע: "אני לא חיפשתי את זה, אני לא רציתי את זה," כשהדברים לא מסתדרים לנו או מדכאים אותנו, או כשמתחרטים פתאום, או כשמתברר שהסבנו נזק. "אני לא חיפשתי ולא רציתי את זה" הייתי צריך לומר עכשיו, כשאני יודע שהיא מתה ושלמרות שבקושי הכירה אותי היא מתה בזרועותי, לרוע המזל - וגם ללא צדק, לא אני הוא שהיה עליו להיות לצדה. איש לא יאמין לי אם אומר את זה, וזה גם לא משנה הרבה, מאחר שאני הנני המספר, והאחרים יכולים להקשיב לי או לא, זה הכול. אני לא חיפשתי את זה, אני לא רציתי את זה, אני אומר עכשיו בכל זאת, והיא כבר לא יכולה לומר את הדברים האלה וגם לא שום דבר בכלל וגם לא להכחיש את דברי, הדבר האחרון שאמרה היה, "אוי אלוהים, הילד." הדבר הראשון שאמרה היה: "אני לא מרגישה טוב, אני לא יודעת מה קורה לי." אני מתכוון הדבר הראשון אחרי ההפרעה בתהליך, כבר הגענו לחדר השינה שלה והיינו שרועים למחצה, לבושים למחצה ועירומים למחצה.

לפתע היא נרתעה לאחור וכיסתה את שפתי כאילו לא רצתה להפסיק לנשק אותן בבת אחת, אלא להקדיש להן בהדרגתיות עוד תנועת חיבה או עוד מגע, היא הרחיקה אותי בכף ידה ונשכבה על צדה כשהיא מפנה אלי את הגב, וכששאלתי אותה: "מה קורה?" ענתה לי כך: "אני לא מרגישה טוב, לא יודעת מה קורה לי." אז ראיתי את עורפה שלא ראיתיו מעולם, השיער מורם משהו ומדובלל משהו ומיוזע משהו, ולא היה חם בחדר, עורף שלקוח מתמונות המאה התשע-עשרה, עתיק יומין, שמשוכים עליו חריצים או חוטים של שיער שחור ודביק, כמו דם קרוש למחצה, או בוץ, כמו עורפו של מי שהחליק במקלחת אבל הספיק לסגור את הברז. הכול קרה במהירות ולא היה זמן לכלום.

לא היה זמן להתקשר לרופא (אבל לאיזה רופא בשלוש לפנות בוקר, רופאים כבר לא עושים ביקורי בית אפילו בזמן ארוחת הצהריים), ולא להודיע לשכן (אבל לאיזה שכן, לא הכרתי את השכנים, זה לא היה הבית שלי ומעולם לא ביקרתי קודם בבית הזה שנכנסתי אליו כאורח ועכשיו הייתי בו פולש, אפילו לא ברחוב ההוא, ורק פעמים אחדות בשכונה, זמן רב לפני כן), וגם לא לצלצל לבעל (אבל איך יכולתי אני לצלצל לבעל, וחוץ מזה הוא שהה בחוץ לארץ, ולא ידעתי אפילו את שמו המלא), וגם לא להעיר את הילד (ומה היה הטעם להעיר את הילד, עד שהצלחנו להרדים אותו), וגם לא לנסות להציל אותה בעצמי, היא הרגישה רע בבת אחת, בהתחלה חשבתי, או חשבנו, שהארוחה מרובת ההפרעות מכבידה לה על הקיבה, חשבתי גם שאולי היא כבר נעשית מדוכאת או מתחילה להתחרט או לפחד, שלושת הדברים לובשים לעתים קרובות פנים של בחילה ומחלה, הפחד והדיכאון והחרטה, במיוחד אם החרטה מופיעה בד בבד עם הפעולות שמעוררות אותה, הכול בבת אחת, כן ולא ואולי ובינתיים הכול כבר ממשיך הלאה או חולף לו, איזו צרה, כמה נורא לא לדעת אבל אף על פי כן להיאלץ לפעול כי צריך למלא בתוכן את הזמן הדוחק וממשיך לחלוף בלי להמתין לנו, אנחנו נעים לאט יותר: להחליט בלי לדעת, לפעול בלי לדעת ולכן לחזות מראש, זו הצרה החמורה ביותר והשכיחה ביותר, לחזות מראש את מה שבא אחרי כן; בדרך כלל זו נחשבת לצרה פחותה, אבל כולם חווים אותה מדי יום.

זה משהו שמתרגלים אליו, אנחנו לא עושים מזה עניין גדול. היא הרגישה רע ולא העזתי לקרוא לה בשמה, מרתה, זה היה שמה, תֶייֶס שם משפחתה, אמרה שיש לה בחילה, ואני שאלתי אותה:
"אבל איפה רע לך, בקיבה או בראש?"
"לא יודעת, בחילה איומה, בכל מקום, בכל הגוף, אני מתה." כל הגוף הזה שכבר היה לי בידיים, הידיים שמגיעות לכל מקום, הידיים שלוחצות או מלטפות או בוחנות וגם מכות (הו, זה היה בלי כוונה, בלי לרצות, אני לא אשם), התנועות המכניות-לפעמים של ידיים שממששות גוף שלם מבלי לדעת עדיין אם הוא מוצא חן בעיניהן, ולפתע הגוף הזה סובל בחילה, התחושה המופשטת ביותר מכל התחושות הרעות, כל הגוף כולו, כמו שהיא אמרה, והדבר האחרון שאמרה, "אני מתה," היא לא התכוונה לזה מילולית אלא כביטוי. היא לא האמינה בזה, גם אני לא, ויותר מזה, היא אמרה, "אני לא יודעת מה קורה לי."

אני התעקשתי, כי שאלת שאלות היא דרך להימנע מעשייה, לא רק שאלות, גם דיבורים וסיפורים מונעים נשיקות ומונעים מכות ונקיטת צעדים, מאריכים את ההמתנה, ומה יכולתי לעשות, במיוחד בהתחלה, כשלפי הכללים של מה שעתיד להתרחש או לא להתרחש (כללים שלפעמים נשברים) זה היה אמור להיות דבר קצר וחולף . "אבל את רוצה להקיא?" היא לא ענתה במילים, הניעה לשלילה את עורפה המלוכלך בדם קרוש למחצה או בבוץ, כאילו קשה לה מדי לדבר. קמתי מהמיטה והסתובבתי וכרעתי לצדה כדי לראות את פניה, הנחתי יד על מצחה (המגע מנחם, ידו של הרופא). עיניה היו סגורות ומהודקות בחוזקה ברגע ההוא, ריסים ארוכים, כאילו מזיק לה אורה של מנורת הלילה שעדיין לא כיבינו (אבל חשבתי לעשות זאת בקרוב, לפני ההתקף שלה התלבטתי אם לכבות אותו מיד או עדיין לא: רציתי לראות, עדיין לא ראיתי את הגוף החדש ההוא שללא ספק עמד למצוא חן בעיני, ולא כיביתי את האור). השארתי אותו דולק, עכשיו הוא עשוי לשמש אותנו בהתחשב במצבה הפתאומי, של מחלה או דיכאון או פחד או חרטה. "את רוצה שאתקשר לרופא?" וחשבתי על מספרי החירום המפוקפקים, חזיונות התעתועים של ספר הטלפונים. היא שבה להניד בראשה לשלילה. "איפה כואב לך?" שאלתי, והיא הצביעה בלי חשק על איזור לא מוגדר שכלל את החזה והבטן ולמטה משם, למעשה את כל הגוף פרט לראש ולגפיים. הבטן שלה כבר היתה גלויה והחזה פחות, היא עדיין לבשה את החזייה נטולת הכתפיות שלה (אם כי בסוגר משוחרר), שריד מהקיץ, כמו חלק עליון של ביקיני, החזייה היתה קצת קטנה עליה, חזייה ישנה מעט, ואולי היא לבשה אותה דווקא משום שהיא חיכתה לי הלילה והכול היה מתוכנן בניגוד למראית העין ולצירופי המקרים שנרקחו בקפדנות והביאו אותנו עד למיטה הזוגית (אני יודע שיש נשים שלובשות במתכוון חזייה במידה קטנה יותר, כדי לדחוף את השדיים קדימה).

אני פתחתי לה את הסוגר, אבל הבגד לא נפל, מרתה עדיין החזיקה אותו צמוד לגופה בעזרת הזרועות או בתי השחי, אולי בלי כוונה.
"זה עובר לך?"
"לא, לא יודעת, לא חושבת," היא אמרה, מרתה תֶייֶס, בקול שעדיין לא רזָה אלא נשמע מעוות מרוב כאב או חרדה, כי למעשה איני יודע אם כאב לה. "חכה קצת, אני בקושי יכולה לדבר," היא אמרה (החולי מביא איתו עצלנות) ובכל זאת אמרה עוד משהו, היא לא הרגישה רע עד כדי כך שתשכח אותי, היא נהגה בהתחשבות בכל מצב, גם על ערש דווי, ביחסי הקצרים איתה היא עשתה עלי רושם של אדם המתחשב בזולת (אבל אז לא ידענו שהיא עומדת למות): "מסכן," אמרה, "לא לזה חיכית, איזה לילה נורא." לא חיכיתי לכלום, או אולי כן, לְמה שגם היא חיכתה לו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by