בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מצור מוחי  

מצור מוחי

 
 
מיכל זמרני

סטיבן סיגל ו"שביל הגיהנום" הם פשוט בדיחה גרועה מדי בשביל לבזבז עליה כרטיס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "שביל הגיהנום"
 מתוך "שביל הגיהנום"   
יש בהוליווד כמה וכמה שחקנים שגלשו אל תוך טייפקאסט, ועושים כמיטב יכולתם על מנת להיחלץ ממנו. טום קרוז, לדוגמה, לעולם ישחק את הבחור הטוב, להוציא גיחות קטנות בדמות "הנוסע" וב"מגנוליה". ריס ווית'רספון התמידה בתפקידי הבלונדינית המתוקה מהקומדיות הרומנטיות, עד שנחלצה מהם בקול תרועה רמה עם תפקידה המשובח ב"הולך בדרכי". בניגוד לשניים הללו, סטיבן סיגל לא יכול, או לא רוצה, להיחלץ מהטייפקאסט שלו, ועל כן נגזר עליו לעולם לשחק (וזו באמת מתיחה של המילה הזאת עד קצה גבול היכולת) את השוטר/איש סיירת לשעבר, שמישהו יקר ללבו נפגע והוא יוצא לעזור/לנקום. אבל אם טום קרוז מגלם את הבחור הטוב במגוון רחב של סיטואציות, עושה רושם שסטיבן סיגל נקלע תמיד לאותה הסיטואציה בדיוק, להוציא המקום, בן המשפחה המעורב והאיש הרע, שאותם כנראה הוא מגריל אקראית מתוך כובע גדול.

מסיבה זאת, כמעט מיותר להביא כאן את תקציר העלילה של "שביל הגיהנום" (פרשנות מעניינת לשמו המקורי של הסרט, Belly of the Beast). על המסך מרצד לו סטיבן סיגל, מבוגר בכמה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, מרופד בכחמישה סנטרים עודפים ולבוש רוב הזמן במשהו שנראה כמו פיג'מה כחולה. הפעם קוראים לו ג'ייק הופר, והוא נכנס לתפקיד אופי אמיתי, של סוכן סי.אי.איי לשעבר. מי שמסתבך הפעם, זו בתו, שנחטפת בתאילנד, ולמרבה ההפתעה של כולנו, הוא יוצא לחלץ אותה, לבדו, מול הרעים והממסד שמסרב לעזור. כן, כזה הוא סטיבן סיגל. המרענן הרשמי של החורף. מפתיע בכל פעם מחדש.

כבר הרבה זמן לא ראיתי התנהלות מגוחכת כזאת על המסך הגדול. נראה שסיגל מוכן בימינו לקחת כל תסריט שמגישים לו, מופרך ככל שיהיה, כל עוד הוא מצריך ממנו מינימום של דקלום שורות ומקסימום של פצצות לגבות. למרבה הצער, סיגל הפך לשמן מכדי להזיז את עצמו באמת, ואם בעבר הוא לפחות פירק את הרעים כמו שצריך, עכשיו הוא גם מתעצל להרים את רגליו מהקרקע, והוא מחסל לגיונות של שלושים, ארבעים איש באמצעות הידיים בלבד.

בין קרב אחד למשנהו, מזיז סיגל גם את הלסת, כך שיוצאות מילים, ולפעמים הן אפילו מתחברות למשפטים שלמים. וזה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה להגיד על כישורי המשחק של סיגל, אם ניתן לקרוא ככה לעציות חסרת הגוון שבה הוא מבטא את כל קשת רגשותיו, מזעם טהור על חטיפת בתו ועד זעם טהור על הרעים שמונעים ממנו להגיע אליה. מסיבה כלשהי, הוא נראה זועם גם בסצינה הרומנטית הבודדת האחת, הכוללת בחורה תאילנדית שמשום מה רודפת אחריו, שבלעדיה לא יהיה סרט של סיגל שלם.

בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט כל כך רע, קשה להאשים רק את סיגל בכישלון הטוטאלי והמוחץ הזה. התסריט, כאמור, לוקה בחוסר היגיון כה פתלתל, עד שבאיזשהו שלב מאבד הצופה את הרצון לנסות ולהבין למה מרביץ סיגל לאנשים האלה, ולא לאחרים. שחקני המשנה עושים עבודה איומה כולם, להוציא אולי את ביירון מאן, המצליח לנסוך מעט חן בדמותו של סונטי, הסוכן המיוסר שהפך לנזיר ומוותר על נדריו למען חברו הטוב ג'ייק הופר. הבמאי צ'ינג סיו טונג נמנם ככל הנראה לכל אורך העבודה על הסרט, אחרת אי אפשר להסביר איך הוא חתם את שמו על יצירה כה גרועה. נקודת האור היחידה היא הצילום של דני ניואק, המספק כמה רגעים מזוקקים של יופי, שקשור לנופיה של תאילנד ולא לעצמות מפוצחות. אבל רק בשביל זה לשלם על כרטיס ופופקורן? לא חבל?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by