בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רונה אותך אוהב  

רונה אותך אוהב

 
 
אמיר עמרמי

המופע של רונה קינן השאיר את אמיר עמרמי עם טעם של עוד, מהול בטעם קל של החמצה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נמצאת כעת בצד שצד. קינן (צילום: יח"צ)
 נמצאת כעת בצד שצד. קינן (צילום: יח"צ)   
יש משהו פשוט ברונה קינן שאין לו אח ורע בתרבות הישראלית. רונה היא סוג של ילדת רוק תמימה שמסרבת להתבגר. נדמה שלנצח תישאר עם הקוקו האסוף והשביל באמצע. אמש (רביעי) העלתה קינן לראשונה את מופעה המדובר בזאפה. את רוב הופעותיה קיימה רונה עד עכשיו בתיאטרון תמונע, החממה הכי גדולה כיום ליוצרים צעירים, שמבקשים להרגיש בבית על הבמה.

במופע אמש הציגה רונה חומרים חדשים מתוך אלבום שני שבדרך (שיוצא שנתיים אחרי 'לנשום בספירה לאחור'). רונה שמה עליה את הגיטרה האקוסטית ופתחה את המופע עם שיר חדש. "מי ימשוך אותי מהבור" היא שואלת "גם אין כאן סולם...". לצערי לא הצלחתי להתרכז בטקסט כיוון שתשומת ליבי כוונה לעשר אצבעותיה. היה תענוג להקשיב למה שיש לרונה, יוצרת מוכשרת ונגנית מעולה, לומר עם הגיטרה.

מעבר לתפקידי גיטרה מושקעים לצדו של הגיטריסט ערן ויץ, הדבר הבולט ביותר בשירים שלה הם הטקסטים הנפלאים, הפשוטים, שאינם מבקשים ליצור עניין בעזרת שנינויות מזהירות. "נזרוק מטבע אל תוך מזרקה, נחזור בעוד שנתיים" היא שרה ב'טיול בהיר' "נראה איך כל מה שביקשנו נשחק אל תוך המים". יש במשפט הזה הכל. יש פה אותי, אותך, את מה שתמיד רצינו, ומה שתמיד לא נקבל. יש כאן מציאות. מציאות פשוטה.

במהלך ההופעה אף אחד לא דיבר. מעטים העזו לפצות את הפה כדי להצטרף בשירים המוכרים. היה מן הסכם שבשתיקה בין היושבים שהם באו לבילוי מסוג אחר. הם פשוט באו להאזין.

יצוין כי ההפקה של קינן של השירים על הבמה, הייתה בבחינת זריקת מרץ מבורכת לגרסת האולפן עליה היה אמון המאסטר אשדות. קינן הצליחה לתת אינטרפרטציה מרעננת עם הנוסחה הישנה של שתי גיטרות, בס ותופים, שמצליחה לסחוף הרבה מעבר להפקה המוסיקלית המלאה שנמצאת באלבום הבכורה. עושה רושם שבאופן כללי, קינן הבינה שכדי לכבוש את לב הקהל היא צריכה להטות כתף כדי שיהיה לו על מה להישען. האם קומיניקטיביות היא פשרה אמנותית? אני לא בטוח, בהתחשב בכך שכפועל יוצא מכך אנחנו מקבלים שירים טובים יותר.

מה שחרה לי בהופעה הוא שעושה רושם שקינן לא מרגישה בנוח על הבמה. היא אמנם שומרת על קשר עין מצוין עם הנגנים ועם איש הסאונד, אך כשהמוסיקה נגמרת, גם התקשורת באה על סיומה. כשמעלים מופע, רצוי לתת את הדעת על יצירת עניין אישי שהוא מעבר למוסיקה. אני מצפה לכך בייחוד ממישהי שיכולה לכתוב משפטים כמו: "זה יהיה קרוב כמו מחט, את תראי, את תראי, רחוק כמו גלויה, היא ענתה", או "..ומקווים תמיד להיות בצד שצד". קינן נמצאת עכשיו בצד שצד.

כדי לצוד את לב הקהל צריך לדעת להיחשף. זה משהו שדורש יותר מהפקה מוסיקלית אחרת של השירים. הרי לא מדובר בשמיעה רציפה של אלבום, אלא באינטראקציה שהן הקהל והן האמן המבצע לוקחים בה חלק.

באמצע המופע דפקה קינן ביצוע לבסמה מוצ'ו שהיה יכול בכיף לכבוש את ניצנים. זאת הייתה תעוזה לשמה - ביצוע לשיר קלאסי דורש הרבה מחשבה לפני שעושים לו גרסת כיסוי, אבל קינן ביצעה אותו בפשטות האופיינית, שאיתה היא כנראה גם ניגשה לשיר מלכתחילה.

להדרן הראשון היא עלתה ללא הלהקה. את השיר החדש 'עיניים זרות', ליוותה גיטרה אקוסטית: "חושך, לא ראיתי כלום, עיניים זרות מאבדות נתונים..אין כלי נשק בעולם שרק מתוקף אהבתי יכניע את הזמן..אין לי ברירה אלא לאהוב את האפשר..". שיר כואב ונוגע שגרם לי לחשוב על אותם רגעים קטנים, שבהם נתתי לדברים גדולים לברוח לי מהיד.

אחרי שעה ורבע הכל נגמר. הקהל התפזר ואני נשארתי לשבת על הבר, עם טעם של עוד. החומרים של רונה מבטיחים, ומוטבע בהם חותמה האישי כיוצרת. אך לזה התגנב גם טעם קטן של החמצה. כמובן שלא ציפיתי למשהו בסגנון 'הי, יש כאן מישהו מבת ים?', אבל הייתי שמח למשהו כמו: "היי, אני רונה ואני מיפו. רציתי לספר לכם סיפור קצר...".

רונה קינן בהופעה: רונה קינן – שירה וגיטרות ; ערן ויץ – גיטרות ; אלדד גואטה - בס ; גילי רייכנטל - תופים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by