בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שום גמדים לא יבואו 

שום גמדים לא יבואו

 
 
שילה שרה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מי היה חושב שתתפוס אותי הקטיושה בחוץ? שש שנים אני לא יוצאת. הולכים בלי לחשוב, בית-עבודה-שוק-בית-קופת-חולים-בית-עבודה. באה הקטיושה תפסה את סימונה שעזבה את הדרך שלה.

האוכל שמתי להם על השולחן, הקוסקוס של יום שלישי עם עוף עם דלעת עם חומוס עם הכול בפנים. אני עומדת שנופלות לי הקטיושות על הראש, ומה הראש שלי מחזיק בפנים? אם אכלו את הקוסקוס עד מתי שנפלה הראשונה או שהיו יורדים למקלט על בטן ריקה. אני סופרת אותם מפה שהם כולם שמה רצים רצים למקלט: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. אני אומרת לרגליים שלי ללכת לבית. הרגליים שלי לא הולכים. אני על הנדנדה שעל המגרש משחקים, הרגליים דוחפים את האדמה. יושבת בנדנדה של הילדים אני, מתנדנדת, קדימה-אחורה-קדימה-אחורה, חושך מצרים. נפלה הראשונה, הורידה את כל החשמל של העיירה . רק המנורות של המושב בהר השני דולקות. כל הבתים והלולים שלהם עם אור. גם בכפר בצד השני יש להם אור. אני יושבת מתנדנדת: הי סימונה מונה מדימואונה הי סימונה מונה מדימואונה. מתי שהנדנדה עוצרת לי אני אומרת: סיסי ידך ביא-אדי אני שא-לך ואת שאל-לי ומתחילה לבכות.

מתי שירדה השניה צעקתי, נפלתי על האדמה וצעקתי. צעקתי, הפה פתוח הכי גדול, והצעקה שלי אני לא שמעתי אותה. לא מהגרון הייתי צועקת, מהלב הייתי צועקת. אחרי הלב, מהבטן. גמרתי לצעוק, התחלתי להקיא. הייתי שוכבת ומקיאה ומקיאה, לא רואה מה מקיאה, בגלל החושך. בסוף לא היה לי מה להוציא. רק מים. אחרי זה גם המים נגמרו לי. מתי שקמתי הרגשתי שירד לי הברזל שהיה יושב לי שמה שש שנים.

אח, יא רב, כמה טוב. הלך הברזל שהיה יושב לי על הלב, שהיה עושה אותו קרח. איך הייתי שש שנים עם הלב שלי בפריזר איך? אני יושבת על הנדנדה, אני מורידה את המטפחת מהראש, מנגבת עם המטפחת את הפה. זורקת את המטפחת רחוק. הצד שנפלה הקטיושה השנייה, אני חושבת שזה הצד של הבית, רוצה לרוץ לראות שכולם בסדר: קובי, חיים, אושרי, אתי, דודי, איציק. הרגליים של סימונה דוחפים את האדמה לנדנד אותה, הי סימונה מונה מדימונה מונה, לא שומעים אותי הרגליים שלי שאני אומרת להם ללכת לבית. אני עם הגב שלי לבלוקים. בכביש למעלה אני שומעת את הצעקות, אנשים רצים, עוד רגע יתחיל האוטו שמוריד למקלטים, יבואו האמבולנסים, המכבה אש. הרגליים שלי עוצרים את הנדנדה, מתחילים ללכת ללכת לצד השני מהמקום שהבלוק שלי עומד. לא יודעת לאיפה הולכים לי. יורדת מסביב למדורגים לאיפה שהבית של ריקי, לא נכנסים לי הרגליים למקלט שלה. לוקחים אותי בירידה. הלוואי שהייתי יכולה לעשות ממני עשרים חתיכות. כל חתיכה שלי הייתי מעמידה בפינה אחת של העיירה, שלפחות אחת תתפוס את הקטיושה ואני סוף-כל-סוף יגמור.

אני פותחת את הידיים, מסתכלת למעלה לשמים, פותחת גם פה. עושה כמו הילדה הקטנה של מרוקו שהייתה יוצאת לחצר ומחפשת לתפוס את הגשם שייפול לה בתוך הפה, מוציאה את הלשון עד הסוף, עושה את הלשון צלחת שתתפוס איזה טיפה. הילדה שמחה על הגשם שבא מתנה מהשמיים, ואני שמחה לקטיושה שתבוא.

נהיב שקט, הפסיקו עם הקטיושות. אצלנו שקט ושמה עובדים על הקטיושה שלי. אלוהים יושב בשמים, רואה את סימונה שרוצה לבוא אליו, יעזור להם שיעיפו את הקטיושה כמו שצריך. חס וחלילה שלא יעזבו אותי חצי בחיים, כושבת בבית חולים. חס ושלום. רק לא להישאר בכיסא גלגלים. גם כבר עכשיו אני חצי בחיים. שיורידו לי את החצי השני ונגמור. אלוהים, תיתן להם את השכל בשביל שיעשו אתי עבודה חלקה. יא רב! איזה עולם, גם בשביל למות כמו שאת רוצה, את צריכה מזל.

בשביל מה יש לי להיכנס במקלט? בשביל מה יש לי לקום מחר בבוקר? בשביל העבודות? איי! באמת עצוב. איך תעזוב סימונה את העבודות שלה? מה יעשו העבודות של סימונה כשהיא תעוף לכוכבים? מסכנות העבודות של סימונה, בטח יישבו עליה שבעה.
העבודות שאני משאירה אותם בבוקר יושבות לי בבית רגל על רגל. מחכות לרגע שאני יחזור מהעבודות של המעון. איך שאני פותחת את הדלת של הבית, יש מתנפלות עלי אחת ותכף עוד אחת, חושבות מצאו כדור מסמרטוטים, כל היום ישבו בבית, חיכו לסימונה שתבוא להם, ואחרי שנחו להם כל היום, מה, לא יהיה להם את הכוח לשחק איתה? העבודה של הגיהוץ זורקת אותי לכיור, והכיור איך שנהיה ריק מעיף אותי למטאטא והמטאטא לאמבטיה לרחוץ את הקטנים, והאמבטיה לגז להכין משהו לאכול, ומהגז בחזרה לכיור, ומהכיור להוריד את הכביסה ולקפל אותה, ומהקיפול-כביסה לחוט ומחט. רגע אחד לא עוצרות העבודות וצוחקות עלי, צוחקות להם ככה עד האחרונה שמקבלת אותי לידיים שלה ורואה שאין לה מה לזרוק. אין סימונה. רואה שהיא לא יכולה לצחוק יותר עם הפרצוף שיש לי ועוזבת אותי ליפול על המיטה.
באמת תודה.

רבע לארבע בבוקר. זה הזמן שלי לקום.
קמה ברבע לארבע – מספיקה.
קמה בארבע ועשרה, ארבע ורבע – הלך היום.
עד חמש אין לי מהירות. הידיים מקלות, כל רגע רוצות לצאת מהכתף. הברכיים לא מחזיקים, הגב למטה הורג מהכאבים. מתחילה התחרות של מה כואב יותר ממה. העקבים של הכף רגל עקבים של סוס. שמו שמה ברזל. הוורידים על יד הברך שמאל-אש.
כשהבעל מת, צריך להחזיר את האישה להיות בחורה איך שהייתה לפני שהכירה אותו. שתתחיל מהמקום שלקח אותה לא לעזוב אותה הולכת באמצע המדבר עם הילדים שלו, שהיא כבר נורא עייפים מכל הלידות, שכל הגוף שלה מלא עם סימנים.
ארבע בבוקר, זה רק העבודות שלא עושות הרבה רעש. יקומו התאומים, הלך לי הבוקר. גם כשנופלת השמיכה ברצפה, לא מחזירה להם שלא יקומו לי. רק יוצאת לחבלים לתלות. בחורך היה לי גיהינום מהתלייה. בקיץ בסדר. הידיים לא של קרח, הם לא החושף של החורף. מתי שאני לא מספיקה בלילה אני תולה בבוקר, מייבשת על החבלים את כל היום שהלך. המכונת כביסה כבר עברה להוריד את הכול מהבגדים. בלי זה, הכל רואים עליהם, זה כמו הידיעות אחרונות של המשפחה: מה התלבש כל אחד, מה עשו, לאיפה הלכו, איך ישנו. אני תולה ואני מזיזה את החבל על הגלגלים שלו. מזיזה והם נוסעים ממני. תקום השמש אחר כך צמאה, תשתה מהם את כל המים.

מסעוד הלך והדם שלי הלך ביחד אתו. איזה טפשה הייתי, מחשבתי שרק הדם שלי הלך ביחד אתו לבוא, לא חשבתי שעזב לי בפנים משהו ממנו והלך. בכיתי ולא אכלתי והייתי כמעט מתעלפת כל הימים ולא הייתי חושבת על הדבר הזה בכלל. כבר היו רואים אותי כולם שנתפסתי, ואני, עוד לא נכנס לי הדבר הזה בראש. הייתי רואה את עצמי בתוך העיניים של האנשים בכל מקום שהייתי באה ולא הייתי מבינה מה העיניים שלהם מדברים אלי, הייתי יוצאת מהבית, מסתכלת חזק בעיניים שלהם, עוד אחד ועוד אחד, על כל העיניים כתוב אותו הדבר: בחיי, האנשים האלה השתגעו. בעינים שלהם יש איזה בהריון. לא ידעתי איך זה. עד שתפסה אותי ריקי, המבשלת במטבח של המעון בהפסקת צהריים, סגרה לינו את הדלת ודיברה איתי. לא חשבתי על כלום. שמעתי אותה ורציתי להרוג את עצמי מהבושה. לא ידעתי איך אני יוצאת מהמטבי שלה, שכולם כבר מדברות עלי חודש, שנתפסתי בהריון ברגע האחרון. אבל ריקי, כמה שיכולה להיות רעה אלייך, כשאת בצרות רק את ריקי את רוצה על ידך. עשתה לי: "סימונה תשמעי אותי טוב, את יושבת אצלי עד מתי שהראש שלך עומד ישר על הצוואר שלך. את לא חושבת לא על מחר, לא על אתמול. את תחשבי רק על דבר אחד, על איך שאת יוצאת מפה עם הראש שלך גבוה והעיניים שלך פתוחות עוד הסוף. תזכרי, שום דבר רע לא עשית לאף אחד שאת בהריון.

"את שומעת רק את המילים של ריקי: מה שקרה לך זה ברכה. ילד שילך עם השם של אבא שלו – זה ברכה. עכשיו לזה יש את הפרצוף של הצרה, עוד חצי שנה שתראה מה התבשל לך שמה יבוא לזה פרצוף חדש וכל המילים שיוציאו מהפה שלהם שיתחלקו עלייך, אל תתני להם להיכנס לך לאוזניים. שמן הייתי שמה עלייך תאמיני לי שלא ידבק לך כלום. תישבי תישבי מה קמת? אל תעמדי לי על הסיר, כל המרק יהיה מלח אם תמשיכי לבכות לי ככה לבפנים. אייזה כזה יותר טוב. חצי חיוך חמוץ זה גם-כן משהו לקבל אותו מסימונה. לאיפה את הולכת? לא חביבתי היום את לא מנקה"
שמה לי ביד תה עם שיבה, יצאה אליהם, אספה את הכוסות של הנס למגש, סגרה להם את החגיגה: "יאללה בנות, לעבודה, אף גמדים לא יבואו לנקות לכם עכשיו" ועוד לא ידעתי ששם לי בפנים שתי התחלות של בנים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by