בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם אחת היא נגעה בי 

פעם אחת היא נגעה בי

 
 
פלג נטע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לגעת בפינות. למשש את הבלאטות. ללטף את הקירות מלמטה עד למעלה. למצוא מקום טוב יותר ליומן, לעט, למפתחות. להחליט איפה יעמוד המלח, איפה הסוכר, הפלפל. לשנן את זוויות האור בבוקר. בצהריים את תנועת הצללים המתגנבת בחשאי מתחת לרגלי הכיסא. את הריח האפלולי של פנים הארון. קרירות הניאון המתכתית במטבח. להניף יד מתחת לחדשות, את חריצי זיכרונותיו של חדר שפינות רהיטים חדות סדקו את פעם אחר פעם ועוד נשאר עומד. ככה מרגישים בבית.

הדירה היתה עיר מקלט, מפלט העיר הזאת שנראתה כמו סרט בהילוך מהיר עם אינספור דמויות בלי התחלה, אמצע או סוף. שבועיים עברו עד שמצאתי אותה,שני חדרים, מטבח קטן, אמבטיה ועץ פיקוס שהציץ מאחד החלונות. שמחתי בה, גם אם הסיד לא מפסיק לנשור, משחק סימני דרך עם ילד בלתי נראה. רק כשירד החושך התחלתי וניגשתי לשם. דני עמד ליד כורסת העור ההדורה שלו ודיבר בטלפון, ידו הולמת בשולחן המוארך שמשני צידיו כסאות. פני התינוק שלו היו אדומות מכעס, וזיעה זלגה על קרחתו. הספקתי לשמוע את המשפט האחרון בויכוח שלו עם אחד הכתבים, כשטרק את השפופרת ושאל מה לדעתי צריך להופיע בעמוד השער: אמירה גזענית של מורה, או הומלס שאיים להצית את עצמו מול העירייה. ברור שההצתה אמרתי. מעשים חזקים יותר ממילים. אני דווקא חשבתי על המורה, זרק, המצית כבר הופיע בגליונות קודמים. הנדתי ראש כמאשר, אבל הוא לא האמין להסכמה המהירה הזו, התהלך כמו לוחם עצבני בזירה ריקה ובסוף נהם: לכי לעבוד, ניצן.

התיישבתי מול המחשב, מעלה את הקובץ על המורה הגזען, כשפתאום הציצה מהמסך דגנית, הילדה מהתחנה שלא הפסיקה להיות חביבה ומנומסת עד שהתחשק לי לטלטל אותה. אחר כך הופיע שי, הילד עם ההתפרעויות וסיפר לי על דגי הקרב באקווריום שלו. הילדה השלישית לא הגיעה. אמה השאירה הודעה שהיא צריכה ללכת לרופא וידעתי שסיגל תאמר שזה סימן להתלבטות, כי למה היא קובעת תור בדיוק כשצופנת צריכה לבוא, הרי יכלה לעשות את זה בכל שעה אחרת.
זה היה השם שלה, צופנת. בדוחות בכתב יד ה-צ' נראתה כמו-ד'. וכמה פעמים הוא נרשם בלי ו', אז סיגל חשבה שקוראים לה דפנה. רק כשהגענו לדוח מודפס, שבו צוין חשד לניצול מיני על ידי אביה וירידה בולטת בלימודים, הופיע שמה בבירור. הציק לי שהיא לא באה. קיוויתי שהפגישות יסתדרו כמו הסעיפים המאורגנים בתיקים וסיגל תחמיא שהדברים פועלים באופן יפה והגיוני.
בהיתי בידיעה על המסך, שבינתיים הפכו לכוכבים נופלים בחושך. בתנועה חדה העליתי את הידיעה על המורה הגזען והתחלתי לעבוד.

2

היא מתקרבת בהיסוס, שולחת יד ונוגעת בקווצת שיער. צוחקת, כתום.
כן, אני אומרת, כתום. ושלך?
שלי שחור, אבל אני רוצה שיער בלונדיני כמו לסיוון. פניה עגומות.
סיוון?
יש לה את השיער הכי יפה בכיתה וכל הבנים אוהבים אותה, היא מתיישבת ומתבוננת בי בריכוז. גופה הדקיק דרוך, ידיים גרומות מונחות על משענת הכורסא, שיער פרוע מכסה מעט את עיניה היוקדות אלי מבעד למשקפיים. היא רוצה, אני חושבת, היא מוכנה ומזומנה ואני עוד לא יודעת מה. מניחה דף על השולחן בינינו: בואי נשחק, אני אשרטט קו ואת תשלימי לציור, אחר כך את תתחילי ואני אשלים.

מקרטעת ישבנים לקדמת הכורסא היא מותחת שמלה צבעונית מעל ברכיה, ואני מורה לה: תבחרי צבע. היא מפשפשת בעפרונות ושולפת צהוב. אני עם סגול, מתחילה. מציירת קו מעוגל והיא משלימה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by