בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אישה קטלנית 

אישה קטלנית

 
 
שלומית גלבוע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
את החבל שחיבר בין הרגליים, פשתן צהוב, מחספס, היא ניסתה לצבוט, להתיר, למשוך, לנגוס בשיניים וכלום לא קרה. רגל ענקית, דובדבן או בוק, עדיין התרוממה מעליה, נושאת לוח עץ חום. מלבני? מרובע? איך היא יכולה לזכור, בגילה ובמצבה מותר לה גם לשכוח. מספיק שהיא זוכרת את הכאב שהווריד את הקרסול, ואת הכעס שהתחלף בוודאות מנחמת שעד מעט שבע, שעת ארוחת הערב, והשולחן חייב לחזור לתפקודו הטבעי, כמו בכל יום, כמה פעמים ביום ומה שקורה עכשיו, אם בכלל קרה, כי בגילך ובמצבך מותר לך גם לא לדייק, הוא אפיזודה חולפת שאינה מלמדת דבר.

נדמה לה שאפילו ביקשה לחבק את הרגל הרבועה, לרכך את החוד של זווית העץ הנקייה, הישרה, אבל מיד התחרטה, כי גם בגילה הצעיר, ארבע?חמש? ידעה שלא תוכל לשנות כלוםף ומוטב להישאר במקום, על ריבועי מרצפות מלאות נמשים, כמו פניה, שקדירותם חודרת את בד החצאית והתחתונים.
אם רק הייתי גדולה וחזקה.
מאיה מתבוננת בקרסולה. אין דם, אין פרימות של עוד כקשקשים לבנים, מכאיבים מוות, כמו שקורה כשנופלים או נגררים על אבנים קטנות, בוחנת את עשרות החוטים הדקיקים של החבל, המפותלים ופרומים כאחת, תמהה מה מעניק להם את הכוח לחבר אותה לשולחן הזהף למנוע ממנה לזוז כאילו היא –
אני לא אגיד כלב.
אבא.
מה פתאום אבא?
דווקא הוא.
באיזו מהירות החליט לקשור אותה. מה היא בכלל עשתה? לא קיללה, לא אמרה מילים לא יפות, אולי הרביצה? אני לא זוכרת שהרבצתי לרותי. הזיכרון מתגבש במהירות מאחורי עיניה: שולחן אוכל גדול, עירום ממפה, בכייה הכבוש של רותי מעבר לקיר, חרפת הקשירה. אין אונים סמיך כאגרוף, מתחלף פתאום בנועם רך: את לא סבלת בובה'לה, גם אז הרגשת שאבא יודע מה הוא עושה. מי אם לא אבא יודע מה טוב לבת שלו.
מאיה מוגנת מתחת לשולחן, גג נמוך. קירות קרובים. אף פעם לא התבוננה סביבה מזוויות כאלה. הרצפה למשל, מתי הבחינה בגצי הצבע שמובלעים במרקם החומר, מתקבצים ונפרדים, לפעמים דוב, דג, יד איש מאיימת –
איזו מצחיקה את, היא מתעשתת, קודם בקושי זכרת פרטים ועכשיו את משתעשעת בדימויים. שתי פגישות עם פסיכולוגית מוצלחת ותראי מה את כבר ממציאה.
יושבת במיטה, אצעותיה מרפרפות על הכפתורים של פיג'מת הסאטן הכחולה, היא צופה את הבאות. עוד מעט תתמכר לזעם גבישי שיתפרק לצער: ילדה קטנה, מה בכלל עשית שזה הגיע לך?
פירורי לחם פזורים על רצפת המטבח, קליפת מלפפון מסולסלת מיובש, ילדה קטנה שולחת יד רכה ואוספת-מועכת בכריות האצבעות-
אספה, מאיפה, אספה! בזמן עבר. מספיק עם הרחמים העצמיים. רותי לא בכתה בחדר הסמוך, לא ציחקה ולא ברחה ממך. היא פשוט לא הייתה שם. גם החבל, חבל ככל חבל, מליון כמוהו נקרעים כל יום ונקשרים מחדש – לא היה גם אם היה. נמשים היו. עכשיו בקושי רואים אותם, מי אמר שאין ייתרונות לגיל. מצאת לך על מה לחשוב, דווקא עכשיו, כשכולם כאן.

מאיה מתרוממת בכבדות מן המיטה המתכוננת בלחצני פלסטיק צבעוניים, מותחת את זרועותיה. גופה המלא מדי מזדקף, צווארה מתארך. לפני שנרדמה שכחה לשטח את המזרן וישנה כל הלילה בגו משופע וברגליים מוגבהות, משולש פעור שקצותיו זועקים לשמיים. מה הפלא שהעורף מכווץ והמותן מעקצץ. כנראה זו הסיבה לזיכרונות העבר האלה. שקמים עליה דווקא עכשיו, כשמתחיל יום חדש והיא משתוקקת לעבור בין החדרים, לראות את ילדיה בשנתם. מתי בפעם האחרונה שלט בבית השקט החם הזה? נוכחות מלאה עצב מתוק. הם באו. וזה מספיק. את שומעת את קצב נשימתם. מדמה את העפעף הסוגר על העין, את מכחול הריסים הרועד, רת השפתיים המשתרבבות ואת הרגל הבועטת בשמיכה או נשמטת חשופה, מגרה לנשיקה. גופו של כל אחד מהם מוטל בחדרו, רפוי, פתוח אל העולם.
אלייך.
זקוק לך.
מי אם לא את.
וגם אם הם שמוטים על צידם או מפנים לך עורף, מכוסים עד צוואר או שקועים בכר, עדיין הם שלך. מאיה מגירה את צווארה מצד לצד, מנסה לשחרר את השרירים שהתאבנו. מקרבת אוזן ימין לכתף ימין, אוזן שמאל לכתף שמאל, שומעת את קול הפריכה העמום של חוליות העורף, מתמסרת לתחושת הכיווץ הנמשך לאורכו של עמוד השדרה. בוקר מבורך. עוד דקה או שתיים והערנות התזזיזית תאפשר לה לבצע את כל מה שתיכננה לעשות, היא אומרת לעצמה, זה מה שצריך. ממך החוצה. לא פנימה. אם תתני לגוף את זווית ההסתכלות הנכונה הוא יהיה מלך העולם. היא מתחילה לסדר את המיטה, מותחת את הסדין, מתפיחה את הכר. ידיה החזקות מקפלות את ציפת הסאטן הכחולה-ירוקה לריבוע שווה צלעות. מאיה נושמת בחדווה. בוקר חדש. היא תתחיל אותו בחפיפת שיער.

חמישה חודשים לאחר מותו של עמי, בעלה השלישי, החליטה מאישה ללכת לפסיכולוג. כששככה עוצמת ההלם והכעס התפוגג, נבהלה להיווכח שנותר בה משקע של זעם, רוטט כמקפא, משתלט על מחשבותיה. בלילו המתארכים (צעדי השכנים, תמיד בזוגות, בחדר המדרגות, מעויני אור ממכוניות חולפות נמלטים על קיר חדרה, צווחת בז, דלת המעלית נפתחת-נסגרת-נפתחת, פולטת זרים, שכנים, איש לא אליה) היא התגלגלה מצד לצד ושתי המילים שאילן הטיח בה בזעם לפני עשרים שנה חיות בה מחדש.

בשמורות מהודקות ניסתה להרחיקן, התאמצה לדמיין מראות נוף אהובים, לשחזר רגעי אושר, שהיו, בהחלט היו, אם רק לא תניח להם להישכח, כי מה חוץ מהם יוכל לנחם אותה עכשיו – אבל התמונות, עקרות וחסרות חיות, הותירו אותה צפודה ומיובשת. מה השתנה ביומיום, חשבה מאיה ועורה לח, וצחנת זיעה קלה עולה אליה מן הסדין – הלוא בזמנולאחר מות בעלה הראשון, היתה מסוגלת לצנוח לשעות אחדות של שכחה, להתמסר לתשישות מבורכת, ואילו עכשיו נלקחה ממנה גם נחמת העייפות, ומי לקח אתה אם לא היא עצמה?

מתפתלת במיטתה והשינה מרוחקת ממנה ככל שהיא מתאמצת להשיגה, התייסרה מאיה בהאשמות עצמיות. בעל ועוד בעל ועוד בעל, ובכל זאת, למה כל כך קשה לה להאמין במקריות?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by