בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אוגרים סיביריים  

אוגרים סיביריים

 
 
תומר גרוסברגר

פרולוג הספר המצחיק והמטריד על התכתבות שמתגברת ופוסקת באחת. פרק ראשון מספר חדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 

פרולוג

עטיפת הספר
 עטיפת הספר    
לשמור או לזרוק? אני מקמט את נייר המכתבים הדק לכדור, מקפיץ אותו מיד ליד, מימין לשמאל ובחזרה, בכל פעם קצת יותר גבוה. ארבע עיניים מתבוננות בי, לראות איך זה ייגמר.
על קיר המרפסת, בקצה הספה שעליה אני שרוע, יש סימנים ישנים מכפות הרגליים של דובי. אני מותח את כפות רגלי כמה שאני יכול ועדיין לא מצליח לגעת בהם. שרוך כזה, הדובי הזה. אף פעם לא היה יכול להתמתח על הספה הזאת כמו בן אדם.
אני מיישר בחזרה את המכתב המקומט, מסתכל בציור האחרון שדובי שלח לי. דובי, בקו רועד, על הדרגש ברכבת, עם הרגליים תלויות באוויר. שוב הרגליים האלה, הלא נגמרות. אני מרים את המבט מעבר למעקה המרפסת, אל הוואדי התלול, עם עקבות של פרות תועות, סלעים חשופים ושרידי המדורה הישנה של דובי.

לזרוק.
זה לא שהוא עומד לחזור מחר ולבקש אותו בחזרה, נכון?
טוב, אולי לשמור רק לבינתיים. זמני.
טק. טיפת מים נושרת לי על המצח, ועוד אחת על מסעד הספה. לפני שפתחתי את המכתב השקיתי את העציצים התלויים, והאדמה משחררת את המים שהיא לא צריכה על הראש שלי. שיטפטף, אני חושב, ונזכר בשרטוט צבעוני שדובי שלח לי פעם, עם כל הצינורות שהוא מתח כאן לאורך המרפסת, עם כל העציצים שהוא העמיד כאן בשביל האוגר שלו. מיליון צינורות וטפטפות ויתדות וברזים, ועדיין טיפטף לו. את חמשת העציצים שעוד נשארו מאז אני משקה עם בקבוק קולה ישן, וגם לי מטפטף קצת.
שיטפטף, לבריאות.

אז לזרוק.
אבל העיניים שלי נודדות אל הרחש בפינת החדר. האוגר הזקן יושב על הזנב ומרחרח את האוויר בסקרנות. אני קם מהספה החורקת ולוקח אותו, וחוזר אל הספה, ומניח אותו על החזה שלי, ומשעין את המכתב המקומט על ברכי. האוגר מדשדש לעבר המכתב, מרחרח את השורות, טועם את קצות הנייר, מחרבן כדורים עגולים וקשים שמתגלגלים אל הרצפה הרטובה.
מה אתה אומר, אוגר? לשמור?
מעבר למעקה המרפסת, מעבר לוואדי, במפרץ העָשֵן, נכנסת בזהירות ספינה אל בין שוברי הגלים. כמו הזיכרונות היא נקשרת למזח, שולחת כבלים ושרשרות ברזל ומרתקת את עצמה לבטון.
אז לשמור?
האוגר מאבד עניין, ואני שוב מכדרר את המכתב הזה, ושוב מעיף למעלה, מיד ליד, בכל פעם קצת יותר גבוה, עד שהוא עוצר באמצע האוויר

1. אין חיה כזאת בצער בעלי חיים
דובי לא העז להדליק את האור בחדר של הילד. היה עוד רגע של פחד כשעמד בפתח, ועיניים שמנסות להתמצא בחושך, והוא המשיך פנימה בלב הולם. צעצועים התפצחו תחת נעליו, ציפצפו וצווחו בקולות משונים והקפיצו אותו שוב ושוב כמו חיות קטנות שנושכות בקרסוליים. אבל הוא הרגיע את עצמו במחשבה שהצעצועים של הילד הזה בין כה וכה לא מאריכים ימים. ממילא הוא נוהג לזרוק אותם מהחלון על ילדים אחרים ועל חתולי החצר, או סתם להעיף אותם הכי רחוק שהוא מצליח. פעם הוא אפילו פגע בדובי ולא ביקש סליחה.

זה היה ילד שמן וחזק, בן תשע או עשר, ודובי פחד ממה שיקרה אם יופיע פתאום וימצא אותו ככה, באמצע החדר שלו, באמצע הלילה, בחלוק כחול. לרגע הוא נרעד למחשבה שאולי הילד כבר עומד מאחוריו, ממוסגר בריבוע האור החלוש של הדלת, עם ידיים שלובות על החזה, כמו שעשה לפעמים כשדובי עלה במדרגות. הוא הסתכל לאחור.
שום דבר. ריק. אין אף אחד בבית.

משב של ריח מוכר שחדר בעד החלון הפתוח הפיח בו אומץ מחודש ודירבן אותו. לפעמים הילד השתין מחלון חדרו אל החצר, כיוון שהתעצל ללכת לשירותים בלילה, ודובי נמנע מלעבור בחלק הזה של הגינה בגלל ריח השתן שנדף מהגדר החיה. זה אילץ אותו תמיד לעשות עיקוף גדול סביב הבית ולהיכנס לחדר המדרגות מצד פחי הזבל. עכשיו הריח הזה הגיע אל אפו כמו אות.

רגליו רעדו מעט כשהמשיך לגשש את דרכו בחשכה. זה היה הלילה האחרון לעשות את מה שתיכנן - לפרוץ לבית של השכנים ולגנוב את החיה הקטנה. לא בדיוק לפרוץ, להסתנן פנימה. המשפחה נסעה לאילת לסוף השבוע והיתה צפויה לחזור רק בערב שלמחרת. הוא שמע אותם מתכננים את הנסיעה הזאת. הם תמיד ניהלו את העניינים שלהם בקול רם מאוד, עם דלת פתוחה, וגם החינוך של הילד, עם המכות שהחטיפו לו עד שלמד להחזיר להם, זלג מחוץ לדירה שלהם אל חדר המדרגות, לפעמים ממש עד השטיחון בכניסה לדירה של דובי. בכלל, חדר המדרגות היה בעיניהם מין אגף חצי-פרטי של הדירה שלהם. אולי בגלל זה הם גם תמיד השאירו מפתח בארון החשמל.

דובי חשב לעשות את זה כבר יומיים קודם לכן, ופחד, ויום קודם כבר עמד ליד הדלת עם המפתח ביד, ונבהל. הוא לא ידע אפילו איזו מין חיה זאת. אולי חזיר ים או עכבר או אוגר. אולי חולדה. הוא מעולם לא נגע בחיה כזאת, לא ראה דבר כזה מקרוב וגם לא ידע מה יעשה בה כשיגנוב אותה. איך מחזיקים אותה? אולי היא נושכת? וליתר ביטחון הביא איתו כפפת מטבח עבה בצורת דג.

אמא של דובי אף פעם לא הרשתה לו לגדל בעלי חיים בביתם, ולמעט השממיות שהיו קופאות על קירות החדרים לא היה לו מגע עם בעלי חיים. אבל הלילה חש עצמו משוחרר מהאיסור ומהפחדים שאמו התאמצה להחדיר בו מפני חיידקים ומחלות שנושאים כל בעלי החיים, ולא רק הם, גם לא מעט אנשים, ושטרות של כסף, ומאכלי רחוב, ומושבי אוטובוסים, ושפופרות של טלפונים ציבוריים. הלילה הוא הרגיש אמיץ. אם כי במחשבה נוספת, אולי נמאס להם מאילת מוקדם מהצפוי? אולי הם בדיוק החליטו על נסיעה לילית בחזרה לצפון, ותיכף יטפסו במדרגות? דובי פחד ממה שהילד יהיה מסוגל לעשות במקרה כזה אפילו יותר משפחד מתגובת אביו של הילד, שנראה העתק מרושע אבל מטושטש של בנו, בניגוד לסדר ההגיוני של הדברים, שלפיו הבן הוא מין בבואה של האב. אבל גם את המחשבה הזאת הוא דחק הצידה. כי למרות שלא היה בטוח בעיקרי התוכנית שלו, הוא היה נחוש לבצעה. יותר מדי פעמים ראה את הילד השמן מתעלל בחיה הקטנה, מטלטל בהנאה את הכלוב הקטן ברחוב ומזמין את חתולי החצר לשלוח לעברו ציפורניים.

דובי מצא את הכלוב על אדן החלון. נראה שהילד לא החליף את הנסורת כבר הרבה זמן, ובגלל הסירחון הניח את הכלוב ליד החלון הפתוח. החיה היתה מכורבלת כמו כדור בתוך מצע הנסורת הרטוב, כדי להתגונן מהקור. דובי הוריד את הכלוב אל השטיח, לבש את כפפת הדג הגדולה, פתח את בריח הדלת המסורגת, שחרקה קצת, תחב את ידו לכלוב והוציא בעדינות את החיה המפוחדת. היא לא ניסתה להימלט ולא גילתה התנגדות. היא היתה קלה, כמעט חסרת משקל, ודרך הכפפה העבה היה נדמה לו שהוא מרגיש אותה נושמת.

עדיין כורע, פשט את ידו לפנים, והחיה הפרוותית נעמדה על הכפפה הרכה והתבוננה בו בייאוש שלֵו. הילד לא השאיר לה מזון, והחיה היתה עייפה מכדי לברוח או להסתתר. היא היתה קטנה ושמנמנה, כמידת אגרופו של ילד, ופרוותה צבועה פסים-פסים, מהאוזניים העגולות אל הזנב הקטנטן הכדורי. עיניה השחורות והעגולות נפקחו אליו בשוויון נפש תשוש.

מה עכשיו? הוא לא היה יכול לקחת את הכלוב, שהיה קטן מדי בשביל החיה, ובנוסף גם הסריח. דובי שוב נוכח שאין לו ממש תוכנית. בלית בררה תחב את החיה יחד עם הכפפה לכיס החלוק הכחול שלו. הוא החזיר את הכלוב אל אדן החלון והותיר את דלתו פתוחה לרווחה, בתקווה שהילד יסיק שהחיה פתחה את הדלת בעצמה וברחה. כשהגיע לדלת היציאה נעצר, ובלי לחשוב חזר לחדר, טיפס על אדן החלון, עמד על ברכיו, שיחרר את חגורת החלוק ואת רוכסן מכנסיו והשתין למטה אל שיחי ההיביסקוס האדומים. מבוהל מהשאון הרב שהקים ניער בזריזות, בדק שהחיה עדיין בכיסו ונמלט מהמקום.

הדירה שלו היתה חשוכה וקרה כשנכנס אליה עם החיה בכיסו, ודובי הרגיש כאילו חזר ממסע ארוך. הוא לא ידע מה יעשה בה, ועד שיחליט, לקח את הגיגית הגדולה שמעל מכונת הכביסה, ריפד אותה בסמרטוט רצפה יבש, כמו שעשו בילדותו חבריו כשהכינו בית לגור כלבים או חתולים, והניח על הסמרטוט מכסה של קופסת גבינה ובו מעט חלב וכמה גושי לחם. את הגיגית הניח על השולחן הנמוך בסלון, ואת החיה ניער מתוך כיס החלוק לתוך הגיגית, יחד עם כמה חריונים עגולים וקשים. החיה ניסתה להיאחז בדפנות של כיס החלוק, אבל לבסוף ויתרה וקפצה, או בעצם התגלגלה ונפלה פנימה, ומיד התכרבלה לה בפינה, עגלגלה ומכווצת. דובי צנח על הספה באנחת רווחה והדליק לעצמו סיגריה. בזמן שעישן הוא התבונן בלילה הגשום מבעד לחלון המרפסת הרחב ותהה מה יעשה עכשיו.

נעים היה לו עכשיו בדירה שלו, כבר לא לבדו, במחיצת החיה המשונה. זאת היתה דירה חיפאית קטנה בנווה שאנן. מהסלון נפתחו דלתות לחדר שינה אחד, למטבח ולשירותים, ובצד הצפוני היתה מרפסת רחבה שפנתה אל המפרץ. הדירה היתה שייכת למשפחה שלו. הוא התגורר בה עם ההורים שלו מאז שנולד ועד שהם עברו, כשעדיין היה צעיר מאוד, לדירה מרווחת יותר בכרמל הצרפתי, מחשש שאוויר בתי הזיקוק מזיק לריאות של הילד. את הדירה הזאת השכירו לזקן אחד, קרוב משפחה ערירי, שהתגורר בה עד שעבר לבית אבות.

אחרי החתונה עברו דובי ודליה להתגורר בדירה הזאת, רכשו מעט רהיטים חדשים, סיידו, תלו כמה תמונות וגם תיכננו לסגור את המרפסת כחדר ילדים. הם אפילו השיגו אישור לסגור את המרפסת שלהם בבלוקים, כמו שעשו שאר השכנים, אבל כשדליה נפרדה ממנו, אחרי שנת נישואים אחת, היא השאירה לו את הדירה המרוהטת, ומאז לא שינה בה כלום, בטח לא את המרפסת.

כשהתעורר אל צינת הבוקר מצא דובי את החיה מכורבלת בפינתה ואת החלב שפוך על הסמרטוט. החיה נראתה לו עצובה ובודדה, והוא חש חסר אונים נוכח אי יכולתו לטפל בה כראוי. הוא רצה לטלפן לדליה ולשאול מה לעשות, אבל השעה היתה מוקדמת והוא לא רצה להעיר אותה ואת בעלה, כי לא היה יודע איך להסביר את כל העניין. אם ייקח עכשיו את החיה לבית צער בעלי חיים, חשב, יוכל להשיג לה טיפול מסור יותר מזה שהוא יכול להעניק לה בעצמו, וגם יספיק להגיע בזמן לעבודה ולשכוח מכל הסיפור. בהרגשה מרוממת של בעל מצווה הוא ניגש לאחד הארונות, משך מתוכו קופסת נעליים מאובקת, שבה שמר גלויות ישנות ששלחתי לו, רוקן אותה וארז בה את החיה בעזרת כפפת הדג הגדולה, ולא שכח לחורר את המכסה לפני שיצא.

בית צער בעלי חיים היה מכולה ישנה ליד נחל הקישון, שקירותיה מכוסים תצלומים מנויילנים של גורי חתולים וכלבים. סביב המכולה, בחצר עפר מגודרת, עמדו כלובים וביתנים, ומתוכם עלתה מקהלה של נביחות, יללות, נהמות וצעקות. דובי תמיד חשב שזה מין גן חיות קטן, אבל בעצם היו שם רק כלבים וחתולים. שלושה כלבים התקרבו אליו ונבחו לעבר הקופסה שבידו. דובי לא ידע מי פוחד יותר, הוא או החיה.

נערה מחויכת במכנסיים צבאיים רחבים יצאה מאחד הביתנים וצעקה משהו לכלבים, שהשתתקו וברחו משם. היא נכנסה איתו למכולה וסגרה אחריהם את הדלת. דובי הניח את הקופסה על השולחן כאילו היא שוקלת טון. הנערה ענדה המון עגילים בשפתה התחתונה, באף ובגבות. העגיל בשפה קצת הפריע לה לסגור את הפה כראוי, ולכן משכה רוק בפיה בקול רם. אבל היא נראתה לו נחמדה מאוד, אפילו יפה.

"יווו, איזה חמוד." פניה אורו כשדובי פתח את הקופסה על השולחן. היא חפנה את החיה בשתי ידיה, שרישרשו מצמידי כסף רבים, וקירבה אותה אל פניה.
"אתה בן או בת?" היא הרימה את החיה והתבוננה בבטנה. "אווו, יש לנו בן זכר," ענתה לעצמה, ובין לבין הסתכלה בדובי כאילו הביא לה את החיה כמתנה אישית.
"איך קוראים לו?" שאלה, והוא רק משך בכתפיו ואמר, "לא יודע. היא, כלומר הוא, לא שלי. חבר ביקש ממני למסור לכם אותו, כי הוא נוסע לחוץ לארץ." והוסיף, "הוא היה רוצה שיטפלו בו יפה."
עכשיו הצמידה הנערה את החיה הקטנה אל בטנה והתבוננה בה.
"ואיך קוראים לך?"
"דב. דובי."
"דב או דובי?"
"דובי. זה קיצור של דב."
"קיצור?"
"אולי של דוב´לה."
"דובי. אנחנו לא מחזיקים פה אוגרים, דובי. אתה יכול או לקחת אותו הביתה שלך או למכור אותו לחנות או לשחרר אותו בטבע, למרות שישר יאכלו אותו חתולים. אבל אני, מה אני יעשה איתו פה?" היא הרימה את החיה על כפה וקירבה אותה אל אפה. החיה היתה עסוקה בניקוי ובהחלקה של הפרווה שלה.

דובי נחרד למחשבה שהחיה תהיה טרף לחתולי הרחוב, או שתבלה בכלוב כמו אלה שראה בחלונות הראווה של חנויות החיות. "אבל אני לא יודע איך לטפל בה, בו," מילמל.
"נו, מה הבעיה? מה כבר צריך? תיתן לו מים, ויש אוכל של אוגרים, תערובת, ואם תביא לו איזה גזר או מלפפון הוא גם יגיד לך תודה. תקנה לו כלוב יפה עם גלגל. יהיה לך אוגר סיבירי קטן ומגניב. הם מאוד אופנתיים עכשיו אצל הילדים."

הנערה הידקה את האוגר אל חזה, ודובי שלח את ידו ונגע בפרווה שלו. הוא היה אוורירי ונעים למגע, ודובי רצה להישאר שם עוד, מה גם שבחוץ התחיל לטפטף, אבל הוא לא מצא תירוץ.
"ומה עם חיסונים?"
"חיסונים? מה חיסונים... זה כולה אוגר. קח, תתפוס אותו ביד."
דובי הושיט את ידו והפך את כפו כלפי מעלה. האוגר ריחרח את היד בחשדנות והתבונן סביבו, אבל לא רצה לזוז. רק כשהנערה דחפה אותו קלות מאחור הוא הניח רגל אחת על כפו של דובי, ועוד אחת, והתגלגל לתוכה. דובי הרגיש את כפות הרגליים העירומות על כריות האצבעות שלו, את האף הרטוב והשפם מדגדגים בכף ידו. הוא הרים את האוגר לאט, קירב אותו אל בטנו, וגם ליטף קצת את הגב. המגע של הפרווה הדלילה היה רך וקל כמו נוצה.

דובי חייך אל הנערה, שהחניקה צחקוק. אבל אז נכנס איש עם כלב קשור ברצועה וצעק שהכלבה שלקח מזדיינת עם כל השכונה ושהוא רוצה להחזיר אותה. הנערה התרגזה עליו בחזרה, וענתה לו בשפה בוטה ובקול רם כל כך, עד שהאוגר התכווץ בידו של דובי, שמיהר לתחוב אותו לכיס מעילו, למלמל תודה ולצאת משם. רק אחרי שעבר בשער נזכר ששכח את קופסת הנעליים. הוא כבר חשב לחזור ולבקש אותה, ואולי גם להישאר שם בפנים עוד קצת וללטף את האוגר, אבל ויתר והמשיך ללכת זקוף מול הרוח הקרה שבאה מבתי הזיקוק, עד שהגיע לסככה הריקה של תחנת האוטובוס. גשם אביבי אחרון טיפטף על הכביש הריק, וארובות המפרץ העלו עננים של עשן. ריחות של ים ושל שמן עלו מנחל הקישון הקרוב. בכיס המעיל שלו התכרבל לו אוגר סיבירי, ודובי הרגיש כמו ילד שהבריז מבית ספר.

אוגרים סיביריים מאת תומר גרוסברגר, הוצאת זמורה - ביתן, מס' עמודים: 208

רוצים לקנות את הספר עכשיו? לחצו כאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by