בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יוצר ביד החומר  

יוצר ביד החומר

 
 
איתן בוגנים

שיחה עם דניאל סילבר, אמן שאוחז בחומר בשתי הידיים ומגשר בין רגש לעשייה, בין רצון לנגיעה. אמן על האש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשדמותו של דניאל סילבר ריחפה בערפילי הבוקר המטושטשים עדיין, הרהרתי מסיבה לא ברורה, בדבריו של פרידריך הגל, ההוגה המפורסם, על טירוף הדעת: "האדם הוא אותה חשיכה, אותו לא כלום ריק, המכיל הכל בפשטותו - שפע אינסופי של דימויים וייצוגים, שאף אחד מהם לא שייך לו, או שאינם באמת בנמצא...כאן מגיח לפתע ראש מגואל בדם, ושם צורת רפאים לבנה, והם נעלמים באותה פתאומיות..." הגל ראה בחשיכה זו הפוגה חולנית מהמציאות אל מצב לא רציונלי, נחות יותר, ואני דווקא חשבתי על הפסלים (השופעים, מקוריים, מאלפים) ועל דניאל סילבר שמצא אותם.
 
 
 
הייאוש יותר נוח בלונדון?
"אני חושב שכן, כי אפשר להסתכל על אנשים אחרים שאתה מכבד, נגיד אמנים, ולראות איך הם מתמודדים עם העשייה ועם כל מה שסביבם. יש קושי, אבל הוא מאוורר יותר. פה קשה יותר, יותר קטן. שם אפשר להתפזר יותר. ההרגשה פחות קיומית בלונדון - במקום להתפזר בגדול כאן, אתה יכול להתפזר בקטן שם, להתמקד יותר."

והחלטת באמת להתמקד בלונדון ולא בתל אביב.
"נולדתי שם ואז באתי עם ההורים שלי לפה. הייתה מלחמת יום הכיפורים, אבא שלי היה רופא ולקחו אותו ישר לחדר מיון בצבא. אני הייתי תקוע עם אמא שלי במקלט. היא הייתה בת 24 ולא דיברה מילה בעברית, והוא היה חוזר עם כל הזוועות ולא מספר כלום לאף אחד. שניהם באו בכלל מדרום אפריקה, ולונדון הייתה מין תחנת מעבר. גדלתי בירושלים והייתי נוסע לעיתים לבקר את סבא שלי בלונדון. בתור ילדים, היינו באים לתל אביב והייתי מסתכל על בנייני הבאוהאוס וחושב שזה חלום חיי לחיות בהם. תמיד נקרעתי בין לונדון לישראל ומגיל מאד צעיר ידעתי שאני רוצה לחיות בשתי הערים."
 
 
איך אתה חי עם הזהות הלאומית הכפולה שלך?
"יותר קל להיות אמן אנגלי מאשר ישראלי, אבל בלונדון אני לא אמן אנגלי, ובישראל אני לא אמן ישראלי. בגלל שבלונדון יש כל כך הרבה מהגרים, תמיד שואלים מאיפה אתה, ואף אחד לא מאמין לי שאני אנגלי בגלל המבטא הדרום אפריקאי. בשבילי, כמה שפחות להתעסק עם השאלה הזאת, יותר טוב. אני גם מפה וגם משם, אבל באותה מידה לא משם ולא מפה. כשהציעו לדמיאן הירסט לייצג את אנגליה בביאנלה, הוא סירב. היה בזה משהו מאד חכם."

גם הפיסול שלך נמצא באותו אזור דמדומים?
"יש משהו מאד מובנה בעבודות שלי, שמתקשר מצד אחד לחשיבה של הבאוהאוס ומצד שני לפיסול אנגלי היסטורי - הנרי מור למשל. יש גם צד שלישי שמתחבר לפיסול דרום אפריקאי, לשם היינו נוסעים כל הזמן, מין נקודת איזון. כל זה מתחבר למקום אישי יותר מאשר לאומי. למקום באמת יש השפעה מאד חזקה עלינו, אבל זה תלוי במה אנחנו בוחרים להסתכל."
 
 
 
 
איך אתה מתחיל ואיפה מסיים?
"אני אוהב סתם לשבת בחלל ולקשקש רישומים, לדבר עם הגלריסט, להבין איך אשתמש בחלל לבנות בית לפסלים או איך אבנה בית לפסלים בתוך החלל. הבית הוא המבנה. אני יוצר אותו כדי להתחיל לחשוב בתוכו - כמו פיגומים תלת ממדיים שעומדים לא רק בפני השטח אלא גם בתוך הבניין. בתוך זה אני עושה סקיצות ומתחיל לבנות את הדברים שאני רושם. יש תהליך שמתחיל מרעיון שאף פעם לא יקרה, אבל הוא כזה שיוצר היסטוריה לחומר, והחומר הוא לא חתיכת קרש מחנות לחומרי בניין, אלא חומר שניסה להיות משהו בסטודיו ונכשל. גם בזבזתי עליו כסף והוא גם לוקח סתם מקום. מהכישלון הזה אצא לעבודה שוב."

זה לא סוד שיש לך עניין קריטי עם חומר.
"הכיף של פיסול הוא שהוא תלת ממדי. זה אומר שאני עובד עליו עם שתי ידיים. מה שנותן לי הרגשה שאני לא לבד, זה אני מולו או מולה. הסיבה לכך מאד פשוטה - כשהייתי ילד הייתי מאד דיסלקט, לא יכולתי לכתוב או לקרוא עד גיל 13. לא כל כך מצאתי מקום בבית, הייתי מגמגם והיו לי בעיות בבטן שלא ידעו מה הן. יום אחד נסעתי לבד למוזיאון ואן גוך באמסטרדם, ומצאתי מקום של שלווה מלהסתכל על העבודות של ואן גוך. זה היה רגע גדול מאד לגלות שמשהו חיצוני יכול לגרום לי לשקט פנימי למשך זמן רב. מעבר לצבעוניות המדהימה, ואן גוך הדהים אותי באיך הוא יכול לעשות ציורים כל כך חזקים ממשיכות מכחול מאד קטנות. חזרתי וניסיתי לעשות את זה בבית של ההורים, ולא הצלחתי. עם השנים גיליתי שבפיסול אני יכול להצליח לעשות את זה, דרך החומר אני יכול לעשות את המעבר הזה בין רגש לעשייה, אולי בין רצון לנגיעה."
 
 
בין רצון לרצון אחר מה אתה עושה?
"אני מבלה הרבה שעות לבד והולך הרבה ברגל, כמה שעות טובות לפחות. בלונדון ההליכה היא כיפית. באזור שאני גר בו יש הרבה בנגלדשים שהחליפו את היהודים שהיו שם. גם הבניינים מדהימים עם היסטוריה שטוב לי איתה. המידע שאני אוסף ברחוב מההליכה הארוכה, מהבעות הפנים של המון האנשים ברחוב, משחרר אותי. אני מרגיש יותר טוב כבן אדם. מה אני עושה עם זה אחר כך? לא יודע. זה קשור לחוסר זהות מסוים, לזה שאתה אחד מבין מאות אלפים וזה לא משנה אם אהיה שם או לא. "

אני מוצא שהתכונה הראשונה והאחרונה ובעצם כל מה שקשור לנגיעה בחומר, הוא התנגדות.
"לי יש את זה עם מילים ואותיות, עם שפה, לא עם תלת ממד. אני יכול לראות די מהר את הצורה ואת הדרך להגיע אליה. אני מרגיש מאד בטוח. צריך להיזהר אבל עם מגע ממושך מדי עם החומר, שיוף ועוד שיוף מיותר, כמו אוננות."

עזוב אוננות, מה עם אהבה?
"יש לי אהבה גדולה, כל כך גדולה עד כדי לא לחיות באותה מדינה, ועדיין להתמודד עם זה. האהבה שלי גם הקלה עלי בכל הנוגע ליציאה של הפסלים לעולם. אף פעם לא הרגשתי עם זה יותר נוח. חברה שלי עזרה לי לשבור את העמדת הפנים על איך דברים צריכים להראות ולא מה שהם באמת, מתוך חיים איתה. לא ידעתי שהמפגש שלי עם בן אדם אחר יכול ליצור את החופש הזה - זו באמת אהבה."
 
 
בפיסול לפחות נראה שאתה אוהב את זה גס.
"בשבילי, פסלים הם על חוסר מושלמות. פסל זה הדבר הזה שאתה נופל עליו כשאתה הולך אחורנית בזמן שאתה מסתכל על ציור, אבל באותה מידה, פסל זה הדבר הזה שבחדר חשוך לגמרי, אתה יכול לראות אותו. לראות לא רק דרך העיניים, אלא להרגיש אותו. פסל טוב הוא כזה שתמיד משתנה, כזה שעובר את המצב החומרי שלו."

מה לא היית לוקח לאי בודד?
"תריסים, כי בכל מקרה הם אף פעם לא עובדים וגם לא היה לי מה להסתיר באי בודד. הייתי לוקח פטיש ומסמרים ואולי גם גרזן."

אתה מסתיר משהו?
"תמיד יש מה להסתיר."
 
 
 
אחד ואעזוב אותך.
"אולי עימותים עם עצמי, איזה אני לא אגיד. אולי אני מנסה להסתיר את זה שאני לא כדורסלן טוב והייתי חרא בכדורגל."

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"הייתי רוצה שאספנים מסוריה, ירדן, לבנון וסעודיה יבואו לקנות אמנות עכשווית בתל אביב. זה היה פשוט עושה טוב לפה ולהם."

דניאל סילבר מציג במוזיאון ישראל בירושלים בתערוכת זוכי פרס האמן הצעיר

האתר של דניאל סילבר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by