בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בז וניאלה  

בז וניאלה

 
 
מרגרט אטווד

פתיחת ספרה המצמרר החדש של מרגרט אטווד על אדם ששרד את חורבן העולם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מנגו

עטיפת הספר
 עטיפת הספר    
איש השלג מתעורר לפני עלות השחר. הוא שוכב בלי ניע ומקשיב לגאות העולה גלים-גלים, החובטת במתרסים השונים והמשונים, צליף-צלף, צליף-צלף, בקצב הלמות הלב. כמה היה רוצה להאמין שהוא עדיין ישן.

באופק המזרחי נראה ערפל קל, אפרפר, מואר עתה בזוהר ורוד קטלני. מה מוזר שהצבע הזה עדיין נראה ענוג. המגדלים שמול החוף מזדקרים כצללים כהים על הרקע הזה, נישאים באורח בלתי מתקבל על הדעת מתוך האופק הוורוד והלגונה הכחולה החיוורת. צווחות הציפורים המקננות שם והתחבטותו המרוחקת של האוקיינוס כנגד השוניות המלאכותיות, העשויות חלקי רכב שהחלידו, ערֵמות של לבֵנים ופסולת אחרת, נשמעות כמעט כמו התנועה בכבישים ביום חופשה.

מתוך הֶרגל הוא מביט בשעונו — שעון של פלדת אלחלד בעל רצועת אלומיניום ממורטת. הוא עדיין נוצץ, אף על פי שהוא כבר לא פועל. הוא עונד אותו עכשיו רק משום שזהו הקמע היחיד שלו. לוח חלק, זה מה שהוא רואה: שעת אפס. צמרמורת של בהלה עוברת בו מחמת המראה הזה, ההיעדרות הזו של זמן רשמי. שום איש, בשום מקום, אינו יודע מה השעה.

"הירגע," הוא אומר לעצמו. הוא נושם עמוק כמה פעמים, ואז הוא מגרד את עקיצות החרקים על עורו, סביב המקומות המגרדים ביותר אך לא ממש בהם, כי הוא נזהר שלא לקלף גלדים: הרעלת דם, רק זה חסר לו. ואז הוא סורק את הקרקע מתחתיו, מחפש חיות בר: הכול שקט, אין קשקשים ואין זנבות. יד שמאל, רגל ימין, יד ימין, רגל שמאל, כך הוא יורד מהעץ. אחרי שהוא מנער מעליו את הזרדים ואת קליפות העץ, הוא כורך סביבו את הסדין המלוכלך שלו כמו טוגה. את כובע הבייסבול שלו, חיקוי אותנטי של כובע הרֶד סוקס, הוא תלה למשמרת על ענף למשך הלילה; הוא מציץ פנימה, מתיז עכביש החוצה וחובש אותו.

הוא פוסע כמה פסיעות שמאלה ומשתין לתוך השיחים. "היזהרו," הוא אומר לחרגולים המקפצים משם והלאה תחת הפגיעה. ואז הוא עובר לצדו השני של העץ, הרחק מהמשתנה הקבועה שלו, ומחטט במחבוא המאולתר שהתקין מכמה בלוקים של בטון וריפד ברשת פלדה, למגן מפני חולדות ועכברים. הוא הטמין שם כמה מנגואים, עטופים בשקית ניילון, ופחית של נקניקיות הקוקטייל נטולות הבשר של סווטלנה, וחצי בקבוק יקר מפז של ויסקי סקוטש — לא, קרוב יותר לשליש — וחטיף אנרגיה בטעם שוקולד שמצא בחניון קרוואנים, רופס ודביק בעטיפת נייר הכסף שלו. הוא עדיין לא מסוגל לשכנע את עצמו לאכול אותו: אולי לא ימצא עוד אחד כמוהו לעולם ועד. הוא מחזיק שם גם פותחן קופסאות, ובלי שום סיבה מיוחדת, אזמל קרח; ושישה בקבוקי בירה ריקים, מטעמים סנטימנטליים ולצורך אגירת מים חיים. וכן את משקפי השמש שלו; הוא מרכיב אותם. עדשה אחת חסרה, אבל זה עדיין טוב מלא-כלום.

הוא פותח את שקית הפלסטיק: נשאר רק מנגו אחד. מוזר, הוא זכר שיש יותר. הנמלים חדרו פנימה, אף על פי שהוא קשר את השקית חזק, בכל כוחו. הן כבר דוהרות במעלה זרועו, גם השחורות וגם הצהובות הקטנות, המנוולות. מדהים איזו עקיצה צורבת יש להן, בייחוד לצהובות. הוא מנער אותן מעליו.

"הדבֵקות המדוקדקת בשגרת היומיום היא המסייעת לשמירה על מוראל גבוה ועל שפיות הדעת," הוא אומר בקול רם. יש לו הרגשה שהוא מצטט מתוך ספר, איזה מדריך נפוח מחשיבות ומיושן לחלוטין שנכתב למען קולוניאליסטים אירופים שניהלו מטעים מסוג זה או אחר. לא זכור לו שהוא קרא אי-פעם משהו מעין זה, אבל זה לא אומר כלום. יש המון חללים ריקים במה שנשאר ממוחו, במקום ששכן פעם הזיכרון. מטעי גומי, מטעי קפה, מטעי יוטה. (מה זה יוטה?) בוודאי אמרו להם לחבוש כובעי שעם, ללבוש חליפות לארוחת הערב, להימנע מלאנוס את הילידות. בוודאי לא נאמר שם לאנוס. להימנע מלהתרועע עם מקומיים ממין נקבה. או בלשון אחרת...
אבל הוא מוכן להתערב שהם לא נמנעו. בתשעים אחוז מהמקרים.
"בהתחשב בנסיבות המקילות," הוא אומר. הוא מוצא את עצמו עומד בפה פעור ומנסה להיזכר בשאר המשפט. הוא מתיישב על הארץ ומתחיל לאכול את המנגו.


שרידים שנסחפו לחוף
על החוף הלבן, אבק אלמוגים ושברי עצמות, מהלכת קבוצה: אחדים מהילדים. בוודאי יצאו לשחות; הם עדיין רטובים ונוצצים. הם צריכים להיזהר יותר: מי יודע מה שורץ בלגונה? אבל הם חסרי זהירות; שלא כמו איש השלג, שלא היה מוכן לטבול בה בוהן אפילו בלילה, בעת שהשמש לא יכולה לפגוע בו לרעה. תיקון: בייחוד בלילה.

הוא צופה בהם בקנאה; ואולי בנוסטלגיה? זה לא יכול להיות: הוא כלל לא שחה בים בילדותו, מעולם לא התרוצץ על החוף בלי בגדים לעורו. הילדים בוחנים במבטם את הקרקע, מתכופפים, אוספים שרידים; והם פונים להתדיין בינם לבינם, שומרים כמה חפצים, משליכים אחרים; אוצרותיהם נכנסים לתוך שק קרוע. במוקדם או במאוחר — בזה הוא סמוך ובטוח — הם יבקשו אותו וימצאוהו יושב כך, עטוף בסדין המתפורר שלו, חובק את קרסוליו ומוצץ את המנגו שלו, בצל העצים בגלל השמש האכזרית. בעיני הילדים — עבֵי העור, העמידים בפני קרינה על-סגולה — הוא יצור של אפלולית, של דמדומים.

הנה הם באים. "איש השלג, הוי, איש השלג," הם קוראים בקול מזמרר, כדרכם. לעולם אין הם מתקרבים אליו יותר מדי. מתוך כבוד, כפי שהיה רוצה לחשוב, או מפני שהוא מסריח?
(הוא באמת מסריח, הוא יודע זאת היטב. הוא מצחין, הוא מבאיש, הוא מדיף ריח של סוס-ים — שמנוני, מלוח, דגי — אם כי הוא לא הריח מימיו את היצור המסוים הזה. אבל הוא ראה תמונות.)
הילדים פותחים את השק ומזמרים במקהלה, "הוי, איש השלג, מה מצאנו?" הם מוציאים את החפצים ומציגים אותם לפניו, כאילו הציעו אותם למכירה: מכסה גלגל, קליד של פסנתר, חתיכה של בקבוק ירוק בהיר שנעשתה חלקה במים. מְכל של אושר-כושר, ריק; דלי קרטון של גושעוף ננסי, כנ"ל. עכבר מחשב, כלומר שריד מרוסק של עכבר, עם זנב חוטי ארוך.

איש השלג רוצה לבכות. מה הוא יכול לומר להם? אין לו שום יכולת להסביר להם מה טיבם של החפצים המוזרים האלה, כלומר מה היה טיבם. אבל אין ספק שהם כבר ניחשו מה הוא יאמר להם, כי תמיד אלה אותם הדברים.
"אלה דברים מקודם." הוא שומר על קול אדיב אך מרוחק. שילוב של פדגוג, רואה נסתרות ודוד חביב — זו צריכה להיות נעימת קולו.
"הם יכאיבו לנו?" לפעמים הם מוצאים פחיות של שמן מנוע, קופסאות של סודה קאוסטית, בקבוקי פלסטיק של אקונומיקה. מלכודות פתאים מהעבר. הוא נחשב בעיניהם מומחה לתאונות-בכוח: נוזלים צורבים, אדים מחליאים, אבק רעיל. כאבים מסוגים שונים ומשונים.
"אלה לא," הוא אומר. "אלה לא מסוכנים." לשמע דבריו הם מאבדים עניין ושומטים את השק מידיהם. אבל הם לא מסתלקים: הם עומדים, הם לוטשים עיניים. סריקת החוף אינה אלא תירוץ. בראש ובראשונה הם רוצים להסתכל עליו, כי הוא כה שונה מהם. מפעם לפעם הם מבקשים ממנו להסיר את משקפי השמש ולהרכיב אותם שוב: הם רוצים לראות אם באמת יש לו שתי עיניים, או אולי שלוש.

"איש השלג, הוי, איש השלג," הם מזמררים, לאו דווקא לו, אלא זה לזה. בעיניהם, שמו הוא סתם בליל של הברות. הם לא יודעים מהו איש שלג, הם אפילו לא ראו שלג מימיהם.
זה היה אחד החוקים של בַז: אסור לבחור בשם אם אין לו איזו מקבילה מוחשית — אפילו פוחלץ, אפילו שלד — שאפשר להציגה לפניהם. לא חדקרנים, לא גריפונים, לא ספינקסים או בסיליסקים. אבל החוקים האלה, כבר פקע תוקפם, ואיש השלג מפיק מין הנאה מרירה מאימוץ הכינוי המפוקפק הזה. איש השלג הנוראי — קיים ולא-קיים, מהבהב בשולי סערות שלגים, אדם דמוי-קוף או קוף דמוי-אדם, נסתר, חמקמק, ידוע רק מפי השמועה, גלוי רק בעקבותיו הפונות לאחור. סופַר ששבטים הרריים נהגו לרדוף אחריו ולצוד אותו בכל הזדמנות שנקרתה להם. סופר שהם בישלו את בשרו, צלו אותו, ערכו משתאות מיוחדים; מרגשים שבעתיים, הוא משער, משום שגבלו בקניבליות.
לצרכיו העכשוויים, הוא קיצר את השם. הוא רק איש השלג. את הנוראי הוא שומר לעצמו, זוהי גלימת הנזיר המסתגף הפרטית שלו.

אחרי כמה רגעים של היסוס מתיישבים הילדים בחצי גורן, בנים ובנות יחד. אחדים מהצעירים שבהם עדיין מכרסמים את ארוחת הבוקר שלהם, והמיץ הירוק זולג על סנטריהם. מדכדך לחשוב כמה מטונף נעשה אדם שאין לו ראי. ובכל זאת הם מושכים את הלב, הילדים האלה — עירומים עד אחד, מושלמים עד אחד, לכל אחד מהם צבע עור שונה — שוקולד, ורד, תה, חמאה, שמנת, דבש — אבל לכולם עיניים ירוקות. האסתטיקה של בז.

הם תולים עיניים שוקקות באיש השלג. הם מצפים בלי ספק שהוא ידבר אליהם, אבל אין לו מצב רוח מתאים היום. לכל היותר, אולי ירשה להם לראות את משקפי השמש שלו מקרוב, או את השעון הנוצץ שחדל ללכת, או את כובע הבייסבול שלו. הם אוהבים את הכובע, אבל הם לא מבינים מדוע הוא צריך דבר כזה — שיער תליש שאינו שיער — והוא עדיין לא המציא בדיה שתסביר אותו.
הם נשארים שקטים שעה קלה, מעלים גירה, אבל בסופו של דבר פוצה הגדול שבהם את פיו. "הוי, איש השלג, ספר לנו בבקשה — מהו הטחב שצומח על הפנים שלך?" האחרים מצטרפים במקהלה. "ספר לנו בבקשה, ספר לנו בבקשה!" בלי דחיקות מרפק בצלע, בלי צחקוקים: זוהי שאלה רצינית.
"נוצות," הוא אומר.
הם שואלים את השאלה הזאת לפחות אחת לשבוע. הוא נותן את אותה התשובה. כבר במשך הזמן הקצר הזה — חודשיים? שלושה חודשים? הוא איבד את החשבון — הם הספיקו לצבור מאגר של פולקלור, של ניחושים על אודותיו: איש השלג היה פעם ציפור אבל הוא שכח איך עפים ויתר הנוצות שלו נשרו, ובגלל זה קר לו והוא צריך עור שני, והוא חייב להתעטף. לא: קר לו בגלל שהוא אוכל דגים, והדגים קרים. לא: הוא מתעטף בגלל שחסר לו מה שעושה אותו גבר, והוא לא רוצה שנראה את זה. בגלל זה הוא לא מוכן לשחות. לאיש השלג יש קמטים מפני שהוא חי פעם בתוך המים והם קימטו את העור שלו. איש השלג עצוב בגלל שכל אלה שדומים לו עפו מעבר לים, ועכשיו הוא לגמרי לבד.

"גם אני רוצה נוצות," אומר הצעיר שבהם. תקוות שווא: אין זקָנים לגברים בקרב ילדי בז. בז עצמו חשב שזקן הוא דבר אי-רציונלי; והצורך להתגלח עיצבן אותו, אז הוא ביטל את הצורך הזה. אם כי לא אצל איש השלג, כמובן: הוא איחר את המועד.
עכשיו הם פוצחים בבת אחת: "הוי, איש השלג, הוי, איש השלג, גם אנחנו יכולים לקבל נוצות, בבקשה?"
"לא," הוא אומר.
"למה לא? למה לא?" מזמרים שני הקטנים ביותר.
"רק רגע, אני אשאל את בז." הוא מרים את שעונו גבוה כלפי השמים, ואחר כך מצמיד אותו לאוזנו כאילו הוא מקשיב. הם עוקבים, מרותקים ומוקסמים, אחר כל תנועה. "לא," הוא אומר. "בז אומר שלא תקבלו. שום נוצות אין לו בשבילכם. עכשיו תתחפפו."
"תתחפפו? תתחפפו?" הם מביטים זה בזה, מביטים בו. זו היתה שגיאה. הוא אמר דבר חדש, דבר שאין הוא יכול להסביר. אפילו הוא לא יודע מנין באה המילה הזאת. "מה זה תתחפפו?"
"תסתלקו מפה!" הוא טופח בסדין שלו לעברם, והם מתפזרים במרוצה לאורך החוף. הם עדיין לא יודעים בוודאות אם עליהם לפחוד מפניו, או עד כמה עליהם לפחוד. מעולם לא קרה שהוא פגע לרעה בילד, אבל טבעו לא מובן להם היטב. אין לדעת מה הוא עלול לעשות.

"בז וניאלה", מאת מרגרט אטווד. תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם. הוצאת כינרת זמורה ביתן

לרכישת הספר, לחצו כאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by