בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מלכת החלומות  

מלכת החלומות

 
 
צ`יטרה בנארג`י דיוואקרוני

פתיחת הספר מאת סופרת רבי המכר עטורת הפרסים צ'יטרה בנארג'י דיוואקרוני

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מתוך יומני החלומות

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
אתמול בלילה בא אלי הנחש.
הופתעתי, אף שרק מעט עדיין מפתיע אותי.
הוא היה יפה משזכרתי. עורו המצופה ירוק הבהיק כמי גשם על עצי הבננה בחלקת הגן שטיפחנו מאחורי מערות החלומות. אבל אולי ככל שאני מתבגרת אני מתחילה לראות יופי במקומות שמעולם לא ציפיתי למצוא אותו בהם.
אמרתי, עבר זמן מה, ידידי. אבל אינני מאשימה אותך בכך. לא עוד.
כדי להראות שגם הוא אינו נוטר לי טינה, הוא הרחיב את עיניו. זה היה כמו הבזק שמש על מראת כסף.

הפעם האחרונה שבה הופיע היתה עת של שינוי גדול בחיי, עת של הבטחה ואחר כך של חושך. הוא לא חזר אחרי כן, אף שזעקתי וקראתי לו עד שלא נותר בי קול.
מדוע הוא בא עכשיו, לאחר שהשלמתי סוף-סוף עם האבדות שלי, עם העסקאות שעשיתי? לאחר שפתחתי את אגרופַי הקפוצים והנחתי לדברים שנכספתי אליהם להישמט מהם?
גופו בהק באור. אור צלול ומלא ומגוון בסגולים של חוף, בשעת ערביים בין הברושים שלאורך האוקיינוס השקט.
התבוננתי זמן מה, וידעתי שהוא בא לנבא עוד שינוי.
אבל של מי — ומה?
לא לידה. ראקהי לא תעשה זאת לעצמה, האֵם החד-הורית שהיא כבר עכשיו. אם כי כל חיי עשתה הילדה הזאת את הבלתי צפוי.

אם כן, איחוד? ראקהי חוזרת אל סאני, כפי שעדיין קיוויתי? או שמא גבר חדש עומד להיכנס לחייה?
הנחש התעמעם עד שהפך לצבע של אצות במים, הד דק תלוי בסחופת ירקרקה.
מוות הוא ניבא.
לבי החל להלום, לאט, בקצב לא סדיר. דופק שיגרוני שהידהד בכל נקבוביות גופי.
שזאת לא תהיה ראקהי, שאלה לא יהיו סאני או ג´וֹנאקי. שזה לא יהיה בעלי, שאיכזבתי בדרכים רבות כל כך.
הנחש היה כמעט בלתי נראה כשהתלפף סביב עצמו ונפרש. הירוגליפים, קשרים, הסתבכויות.
הבנתי.
זה יכאב? לחשתי. זה יכאב מאוד?
הוא הצליף בזנבו. האוויר היה בצבעו של חוט טלגרף ישן.
זה יהיה מהיר לפחות?
קשקשיו קרצו לאות הן. עשן התאבך מאי-שם כדי לכסותו. או שמא היה העשן חלק מהצפוי לבוא?
זה יקרה בקרוב?
רוגז קל בבוהק שבקע מעיניו. בעולם שהוא דר בו, למושג בקרוב היתה משמעות מעטה. שוב שאלתי את השאלה הלא נכונה.

הוא התחיל להתרחק בתנועות גליות. לשונו היתה שוט דק ורוד. היה לי חשק מגוחך לגעת בה.
חכה! איך אוכל להתכונן?
הוא סובב אלי את האליפסה השטוחה של ראשו. הושטתי את ידי. לשונו — היא לא היתה כלל כשוט, אלא רכה ונוגה, כאילו היתה עשויה מֶשי ישן.
נדמה לי שהוא אמר, אין שום הכנה חוץ מהבנה.
מה עלי להבין?
מוות מסיים דברים, אבל הוא יכול להיות גם התחלה. הזדמנות לזכות שוב במה שקילקלת. את יכולה בכלל לזכור מה זה היה?
ניסיתי להיזכר. זה היה כמו להסתכל דרך חלון מכוסה כפור. המערות המלאות חול. השיעורים. אנחנו הטירוניות למדנו לקרוא את החלומות של קבצנים ומלכים וקדושים. ראוואנה, טוּנגה-דוואג´ה, נאראד מוּני... אבל זנחתי את זה באמצע הדרך.
הוא הלך והתעמעם. מחשבה קלחה על עורי כמו נשימה.
אבל רק אם תתפסי את הרגע. רק אם...
ואז הוא נעלם.
 

ראקהי

 
אמי תמיד יָשנה לבד.
עד גיל שמונה לערך לא ייחדתי לכך מחשבה רבה. זה היה רק חלק משגרת הלילה שלי, שבה היא השכיבה אותי וישבה זמן מה על קצה מיטתי, מחליקה את שערי באצבעות קלות באפלולית ומפזמת. החלק השני של פולחן זמן השינה היה סיפור. אני זו שהמציאה את הסיפורים. הם היו על נינה-מיקי, ילדה בגילי שחיה על כוכב ששמו אָגוֹסוֹלין 3 וניהלה חיים הרפתקניים להפליא. אני הייתי מעדיפה שהסיפורים יבואו מאמי, ושיתרחשו בהודו, שם היא גדלה, ארץ שנראתה לי אפופת מסתורין אינסופי. אבל אמי אמרה לי שאינה מכירה שום סיפורים טובים, ושהודו אינה מסתורית כלל. היא פשוט עוד מקום, לא שונה כל כך בעיקרו מקליפורניה. לא השתכנעתי, אבל לא עשיתי מזה עניין גדול. הרפתקאותיה של נינה-מיקי (גם אם אני אומרת זאת) היו מרתקות למדי. הייתי גאה בכך שאני יצרתי אותן ושאמי, מאזינה קשובה תמיד, היתה לי לקהל.

לאחר שהסיפור תם, נשקה לי אמי, ושפתיה צוננות ככסף על מצחי. תירדמי עכשיו, היא לחשה כשיצאה וסגרה את הדלת מאחוריה. אבל אני שכבתי ערה, האזנתי לרשרוש החרישי של כּוּתנַת הסארי שלה כשהלכה לאורך המסדרון. היא נעצרה ליד דלת חדר השינה של אבי — כך חשבתי על החדר הגדול החשוך שבירכתי הבית עם המיטה הגדולה והרכה מדי והכיסוי בדוגמת הבאטיק — ושמעתי את הנהימה החברותית של קולותיהם בעת שדיברו. בתוך דקות מעטות הייתי שומעת את דלתו נסגרת ואת פסיעותיה מתרחקות. היא נעה בשקט ובביטחון, כשם שצבי נכנס אל תוך מעבה יער, ורשרוש בגדיה נשמע כאוושת עלים. הייתי מאזינה עד ששמעתי את דלת חדר התפירה נפתחת ונסגרת, את אנחת הצירים. ואז הייתי מרפה וצונחת אל תוך עולם הסירופּ-שוקולד של חלומותי.

חלמתי הרבה באותן שנים, ותכופות היו חלומותי עזים ואיומים. הייתי מתעוררת מהם בלב הולם כל כך, עד שחששתי שיתפקע. כשהצלחתי לזוז, הייתי עושה את דרכי במסדרון האפלולי בעזרת מישוש. הקירות היו מחוספסים למגע אצבעותי ולא מוּכּרים, מקומטים כעורו של דינוזאור, וכך כל הדרך לחדר התפירה. לא ידעתי למה היא קראה כך לחדר ההוא; היא מעולם לא תפרה. כשפתחתי את הדלת הנאנחת, הייתי רואה אותה על הרצפה, הפנים אל הקיר, השמיכות משוכות מעל ראשה, והיא כל כך דמומה, שלרגע פחדתי שהיא מתה. אבל היא היתה מתעוררת מיד, כאילו יכלה להריח אותי כמו שחיה מריחה את גוריה. הייתי מנסה לזחול אל מתחת לשמיכה שלה, אבל היא תמיד לקחה אותי — בתקיפות אבל בעדינות — בחזרה למיטתי. היא היתה שוכבת לידי ומלטפת את שערי, ולפעמים, כשחלום הבלהות היה קשה במיוחד, היתה מדקלמת מילים שלא הבנתי עד שנרדמתי שוב. אבל היא מעולם לא נשארה. בבוקר כשהתעוררתי היא היתה במטבח, הכינה ביצים מקושקשות. חדר התפירה היה ריק — אף פעם לא ידעתי היכן היא מחזיקה שם את המצעים שלה. אפילו השטיח לא היה פרוש כעדות לכך שמישהו ישן שם.

הגילוי שלי אירע יום אחד אחר הצהריים, כשהלכתי לשחק בביתה של אחת מבנות כיתתי. זה היה אירוע נדיר, משום שלמרות הפצרותיה של אמי לא נטיתי להיות חברותית ביותר. ילדים בגילי לא נראו לי מעניינים במיוחד. העדפתי ללכת אחרי אמי ברחבי הבית, אף שהיא לא עודדה זאת. מדי פעם האזנתי מאחורי דלת כשהיא דיברה בטלפון או התבוננתי בה כשישבה על הספה בעיניים עצומות ובמצח מקומט בריכוז. הדהים אותי לראות כמה דמומה היא יכולה להיות, כמה שלמה בתוך עצמה. ניסיתי את זה כמה פעמים. אבל הצלחתי להחזיק מעמד רק כמה דקות עד שהייתי נתקפת סיכות ומחטים.

שכחתי את שמה של הילדה ומדוע במהלך אחר הצהריים נכנסנו לחדר השינה של הוריה, אבל אני בהחלט זוכרת שהיא אמרה לי לא לקפוץ על המיטה של הוריה, שהם לא אוהבים את זה.
"את מתכוונת שאמא שלך ישנה כאן — עם אבא שלך?" שאלתי בהפתעה ובסלידה קלה.
"בטח שכן," השיבה הילדה. "את מתכוונת שאמא שלך לא?"
לעיניה המשתאות השפלתי את ראשי האשם.
"אתם טיפוסים משונים," היא הכריזה.
אחרי אותו אחר צהריים לקחתי על עצמי פרויקט של מחקר רציני. בזה אחר זה הלכתי לבתיהם של הילדים שהכרתי (הם לא היו רבים) ובין משחקים וחטיפים וטלוויזיה, בדקתי באקראי את סידורי השינה של האימהות שלהם. לבסוף נאלצתי להגיע למסקנה שהמשפחה שלי אכן מוזרה.
חמושה בנתונים אלה התעמתי עם אמי.
באותה עת גיליתי גם את הדבר האחר, זה שהיה עתיד לכרסם בי ולהציק לי במשך כל שנות צמיחתי.

אמי היתה בעלת-חלומות.
הגילוי לא בא לי בקלות. אמי לא אהבה לדבר על עצמה, ובמשך שנות ילדותי שיכללה עד שלמות שיטות רבות של הטיית שאלותי. אבל הפעם התעקשתי.
"למה את לא ישנה עם אבא?" שאלתי שוב ושוב. "או לפחות איתי, כמו אמא של מָליקָה? את לא אוהבת אותנו?"
היא החרישה שעה כה ארוכה, עד שעמדתי לשאול שוב. אבל אחר כך אמרה, "אני כן אוהבת אתכם." שמעתי בקולה את חוסר הרצון, כמו חלודה, הופך אותו לשברירי. "אני לא ישנה איתך ולא עם אביך, כי העבודה שלי היא לחלום. אינני יכולה לעשות זאת אם מישהו נמצא איתי במיטה."
העבודה שלי היא לחלום. הפכתי במילים שוב ושוב, בסקרנות. לא הבנתי אותן, אבל כבר הייתי מאוהבת בהן. רציתי שגם אני אוכל לומר אותן למישהו באחד הימים. אבל בה בעת הן הפחידו אותי. הן כאילו הרחיקו אותה מהישג ידי.
"למה את מתכוונת?" שאלתי בקול ששיוויתי לו נימה של כעס.
היתה לה הבעה כזאת בפנים — הייתי מכנה אותה ייאוש, אילו ידעתי אז לעשות זאת. "אני חולמת את החלומות של אנשים אחרים," היא אמרה, "כדי שאוכל לעזור להם לחיות את חייהם."
עדיין לא הבנתי, אבל פניה היו חיוורות ומתוחות, כמו גולם של פרפר, וידיה היו קפוצות בחיקה. לבי לא מלאני להציק לה עוד. כלום היא לא הודתה בדבר החשוב ביותר, שהיא אוהבת אותנו? הינהנתי כאילו נחה דעתי מההסבר שלה.

חיוכה נשזר בהקלה. היא חיבקה אותי. יכולתי להרגיש את הנוקשות שבכתפיה.
"למה שלא תחליטי מה את רוצה לארוחת ערב?" היא אמרה. "תוכלי לעזור לי להכין אותה, אם תרצי."
הרשיתי לעצמי קלות דעת וביקשתי רביולי. אכלתי את זה בפעם הראשונה בבית חברתי לכיתה, באותו אחר צהריים גורלי. בבית אכלנו רק לעתים רחוקות אוכל שאינו הודי. זאת היתה הדרך היחידה שבה שמרה אמי על תרבותה. היא מעולם לא הכינה רביולי, אבל חיפשה את המתכון בספר בישול. העברנו את שאר שעות אחר הצהריים בלישה, בגלגול ובמילוי בצק בגבינה. הרביולי יצא גושי, והמטבח נראה נורא עם רוטב מרוח בכל מקום ופתיתי גבינה מתחת לרגליים, אבל היינו מרוצות מאוד מעצמנו.

באמצע הרתחת הרביולי פנתה אלי אמי ואמרה — אף שלא שיתפתי אותה במה שאמרה חברתי לכיתה — "ראקהי, זכרי את זאת: להיות שונֶה זה לא אומר להיות מוזר." היא הבהילה אותי בצורה כזאת מפעם לפעם, כשדיברה על דברים שבשום אופן לא יכלה לדעת. אבל ראיית הנסתר שלה היתה בלתי צפויה. במרוצת השנים היא גרמה לנו בעיות, כשלא ידעה דברים שציפיתי שתדע, סודות שנכספתי לספר לה אבל לא הייתי מסוגלת לדבר עליהם.
למשל: הסיבה שבגללה עזבתי את סאני.
בארוחת הערב אבא התפעל מהצורות היצירתיות שעשינו ואמר שזאת ארוחה טעימה ומאלפת כאחת. הוא ניקה את המטבח ופיזם שיר הינדי בעת שקירצף את הכיור ב"קומֶט" בידיים ארוזות בכפפות גומי צהובות. הוא היה הנקי והמסודר בביתנו, השיטתי, החביב תמיד, המתנגן. אמי — צופנת סוד, עקשנית, לא מהימנה — לא יכלה לפזם נעימה אפילו אם חייה היו תלויים בכך. רציתי להיות בדיוק כמוה.

מקץ שנים, אחרי מותה, היה אבי אומר, "לא נכון. היא לא אהבה אותי, לא באמת. היא אף פעם לא הניחה לי להתקרב ממש. המקום המרכזי אצלה — הוא היה שמור לאלֵי החלומות שלה או לשֵדי החלומות, מי שהם לא היו. בדבר הזה היא מעולם לא שיתפה איש. אפילו לא אותך."
ואני נאלצתי להודות שגם הוא צדק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by